דרוש וחידוש ב לה

אבל מה שנקרא מטבע לגבי שכנגדו אינו קונה, וא"כ ה"ה לענין חליפים אם יתקנו חכמים דמטבע אינו נעשה חליפים, ה"נ במטבע אף אם יתקנו בלא פלוג, מ"מ היינו דוקא באם נותן מה שהוא מטבע לגבי דבר הנקנה, אבל בנותן מה שהוא פירי לגבי הנקנה ל"ש לא פלוג דהא בכה"ג גם בנותן מטלטלין לקנות מטבע בחליפין ל"ש החשש כמ"ש לעיל בארוכה א"כ בברייתא דחנות דהחנוני נותן בחליפין נחושת לקנות כסף הוי כנותן פירי לקנות מטבע דבזה לא תקנו ול"ש לא פלוג כנלענ"ד פשוט וברור. גם י"ל בישוב קושית מהרש"א דהא מבואר לקמן פ' איזהו נשך דלענין רבית תולים בקנין דאורייתא, דכל דמדאורייתא קני אף דמדרבנן לא קני לא הוי רבית) א"כ בברייתא דחנוני י"ל דכיון דמדינא מטבע נ"ח אף דתקנו חכז"ל דאין נ"ח מ"מ כיון דמדאורייתא קנה החנוני הדינר וטריסת ליכא שם הלוואה ומותר, ולזה פריך הש"ס רק למ"ד אין מטבע נ"ח ומטעם דעתיה אצורתא וליכא קנין כלל דהוי הלוואה, וגם מדין מעות קונות ד"ת ליכא למיתב עלה דהא ליכא כלל קנין מעות כיון דנחושת הוי פירי הוי רק קנין משיכה ואינו נקנה הכסף רק דנחושת מחייב כסף ואין כאן קנין על הכסף לא דאורייתא ולא דרבנן) ונכון

ע"ב גמרא הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפים כיצד החליף שור וכו'. רש"י ז"ל לא גרס בשר שור והיינו דממנ"פ אם שור חי הוי כלי גם מעיקרא כי מוקמי כל הנישום והיינו כל המטלטלין אף פירות ה"נ כיצד בשר שור ובתוס' קיימא הגירסא לאוקימתא כל הנישום היינו באמת רק כלי, ולענ"ד נראה אף לשיטת רש"י כל הנישום משמע כל דבר אפי' פירי, מ"מ יש לקיים הגירסא בשר שור אם נימא בזה כשיטת תוס' דמטבע הוי כלי והיינו דס"ל שור חי אי הוי כלי או לא תלי במטבע דאם אמרי' דאינו כלי ממש גם שור לא הוי כלי, אבל אם מטבע הוי כלי דראוי להשתמש בו, גם שור ראוי לחרוש בו, א"כ י"ל דמעיקרא לא היה צריך להגי' בשר שור, די"ל דבאמת שור הוי כלי אבל למאי דמשני כל הנעשה ופירי נמי עבדי חליפין א"כ מוכח דמטבע הוי כלי דאל"כ מה הוסיף ופירי נמי עבדי חליפין הא זהו מרישא שמעי' מכח מטבע, אע"כ דמטבע הוי כלי וממילא גם שור חי הוי כלי והוצרך להגי' בשר שור

גמרא תרגמא ר' אחא בדינרי אניקא ואניגרא. הרי"ף העתיק כן לדינא, וז"ל דכיון דלא סגי הו"ל פירי ונקני בחליפין, והרז"ה הקשה דהא קיי"ל פירי לא עבדי חליפין (לשיטתיה ס"ל כר"ש), והרמב"ן תי' דמטבע הוי כלי לתלותה בצואר של בתו, ולענ"ד דחוק מאוד לפרש בכוונת הרי"ף שכ' דהו"ל פירי דמשמע דפירי הוי, וגם מדסיים ומקני בחליפין דמשמע דרק נקנה, אבל לא נעשה כדין פירי, ולזה היה נלענ"ד דרי"ף ס"ל דפירי הוי, ואף דהרי"ף כ' דפירכת הניחא לר"ש קאי רק לס"ד דכל הנישום, א"כ משמע דבלא דקדוק דמאי כיצד היה ניחא לר"נ לומר כל הנעשה אף דפירי לא עבדי חליפין מ"מ מטבע נ"ח, י"ל דס"ל להרי"ף כשיטת הי"א בתוס' (מ"ה ב') דמטבע היוצא בהוצאה הוי כלי, אבל א"י בהוצאה הוי פירי, וכבר הראינו לדעת שיטה זו סוגיא מחוורת כשמלה, והא דכיס מלא מעות דמהני אף דקיי"ל דפירי לא נעשה חליפין, נלע"ד דבאמת מחליפין גם הכיסים להדדי, וא"כ כיון שמשך זה הכיס מלא מעות נקנה לו הכיס מלא של חבירו מכח דהכיס שמשך הוא דנעשה חליפין לקנות ע"י מטלטלין של חבירו דמה בכך שמשך כלי ופירי וכי משיכת הפירי מגרע סוף סוף הא קבל גם הכלי, והא דפריך הש"ס והא אין מטבע נ"ח היינו דהא קיי"ל דלא נעשה ולא נקנה, א"כ אף דהכא שפיר דנעשה מכח הכיס. אבל מ"מ איך נקנה לחבירו כיס והמעות שבתוכו הא אין מטבע נקנה. ולזה משני באניקא ואניגרא דהוי פירי ושפיר נקנה, והא דקאמר חד שפסלתו מלכות. היינו הכל על דנקנה בין דנקנה פסלתו מלכות ובין דנקנה פסלתו מדינה. אבל מה שמושך גם אם הוא מטבע היוצא מהני מכח הכיס. גם י"ל דבמושך כלי ומטבע בתורת סודר י"ל דלא מהני כיון דהמטבע חריף בהוצאה דעתם על המטבע. וכעין מה דאמרי' לענין קדושין מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. אבל בכלי ופירי דאדרבא כלי חשוב יותר ושפיר נתקיים החליפין ע"י כלי. ולפ"ז יהיה מוכרח דהרי"ף לא ס"ל כהפוסקים במרדכי והובא בש"ע (סימן ר"ג בה"ג) דבמקנה מטבע ומטלטלים כא' כיון דנתפס הקנין על המטלטלין נתפס ג"כ על המטבע. דא"כ מאי פריך הש"ס הא אין מטבע. הא כיון דמיירי דמחליפין גם הכיסים ממילא כיון דנקנה הכיס נקנה ג"כ המטבע דהא מקנה לו ביחד כיס ומטבע. אע"כ דס"ל להרי"ף דלא כהפוסקים הנ"ל. ואולי י"ל דאף להפוסקים הנ"ל אם הקנה לו כלי פחות מש"פ ומטבעות ביחד דלא נקנה מטבעות דלא אמרינן כאן כיון דנקנה הכלי. דכיון דא"ב ש"פ ל"ש למגרר בתריה המטבעות. דאף דלענין חליפין כלי שא"ב ש"פ חשוב ג"כ כלי, י"ל דוקא לענין נעשה הוא דחשוב אבל לא לענין נקנה. א"כ י"ל דמסתמא קתני דאף דאין בכיסים ש"פ ושפיר פריך הש"ס הא אין מטבע נקנה בחליפים וע'. ובאמת לפענ"ד שיטת הפוסקים הנ"ל תמו' מאד מברייתא דעומד בגורן דאף דבאופן זה ליכא לאקשויי' דיקנה לו מעות ופירי אחד חולין ביחד די"ל דמיירי דאיכא בגורן רק פירות מעשר ובלא"ה צריך לדחוק דמה דמשנינן הב"ע דל"ל סודר הא לשיטת רש"י רב ולוי ס"ל דפירי עבדי חליפין. וא"כ יקשה דיתן לו במתנה פירי אחד חולין ויחזור ויקנה לו הפירי בתורת סודר לקנות המעות אע"כ דמיירי דליכא בגורן פירות חולין. ואף דהיה יכול ליתן פירי א' מהמעשר ויחזור ויתן לו הפירי בתורת סודר י"ל דרצה לפדות כל המעשר ביחד (ובשיטה מקובצת הקשה כן בשם הר"מ דלקני ליה פירי א' מהמעשר ותירץ בשם הרא"ש דמצי לאוקמי כמ"ד בפ"ב דקדושין דמעשר שני ממון גבוה הוי ולא מצי קני בי' עיי"ש ותמוה לי דא"כ לא יכול ליתן לו הפירות כלל ומקרי פוד' מעשר שני שלו כמבואר להדיא בקידושין שם) מ"מ עדיין קשה דלמאי דמסקינן דיש לו סודר. א"כ יתן לו במתנה ג' ע"ג מהסודר ויחזור זה ויתן לו הסודר ג' ע"ג בתורת חליפין לקנות על ידו שאר הסודר ומעות ביחד. וכי נימא דמיירי בגברא ערטלאי דסודר שלו הוא רק ג' ע"ג מצומצם. או דמותר מג' ע"ג א"ב ש"פ. גם קשה ביותר מעובדא דאיסור גיורא ב"ב (דף קמט ע"א) דאמר אי אג"ק ל"ל קרקע. אי בחליפין אין מטבע נ"ח. מ"מ הא יכול להקנות בחליפין איזה מטלטלין והמעות ביחד. וצ"ע

דף מז תד"ה בכליו של מקנה וכו' ואי לוי ס"ל אין פירי נעשה חליפין. הא אף אי סבר דפירי עבדי חליפין הא עכ"פ נעל אתי למעוטי דבר שאינו מסויים, ויקשה ג"כ דכיון דהוא בכליו של מקנה מה גריעותא יש במה שהוא אינו מסויים

ע"ב תד"ה נשרפו חטיך וכו' יאמר הלוקח נשרפו וכו' לכאורה קשה לי לרש"י כי היכי דבקנין מעות העמידו על ד"ת דהלוקח א"י לחזור כיון דהכסף ביד מוכר ידו על העליונה והמוכר יטרח ויציל משום ריוח יוקרא ה"נ בקנין משיכה כיון דמדאורייתא לא קני רק דחז"ל תקנו דליקני לוקמי על ד"ת לגבי לוקח דהכסף הוא בידו דיהא הוא יכול לחזור. ואעפ"כ יציל מחמת ריוח יוקרא. ואפשר לומר דבאמת אינו מהראוי לחלק בתקנתא שיהא קנוי לאחד ולשני לא, אלא דהטעם דבמעות אין הלוקח יכול לחזור דגם זה הוא מאלם התקנה דאם היה גם הלוקח יכול לחזור לא היה המוכר טרח כ"כ ומציל דמחשש שיחזור הלוקח לא מסתפי כ"כ כיון דאחר השרפה שלא יהיה עוד בעולם א"י לחזור כמשמעות לשון רש"י ז"ל בשמעתין וזהו שיטת בעל המאור, וזהו חשש רחוק שיבא הלוקח בשעת התחלת השרפה לחזור, ועיקר מה שיטרח ויציל מחמת ריוח יוקרא, וזהו רק אם אין הלוקח יכול לחזור דהוי גבי מוכר קרוב לשכר ורחוק להפסד דהרי בזול א"י הלוקח לחזור, אבל אי היה הדין דגם הלוקח יכול לחזור לא היה המוכר טרח ומציל מחמת ריוח יוקר דכמו שיש צד ריוח ביוקר ה"נ יש הפסד בזול דיחזור הלוקח, ואולם לשיטת הרמב"ן וסייעתו דאף לאחר שנאנס יכול הלוקח לחזור לרבנן דר"ש א"כ פשיטא דאם הלוקח יכול לחזור דצריך המוכר לטרוח ולהציל, וע"כ הא דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור היינו דלא היו צריכים חז"ל לתקן כ"כ וכל מה שיכולים לעמוד על ד"ת העמידו והאלימו כח המוכר כיון דהכסף בידו, א"כ יקשה כנ"ל דא"כ במשיכה אמאי עקרו לגמרי הד"ת ולא העמידו על ד"ת דהלוקח יכול לחזור, ואפשר לומר דבמשיכה א"א לתקן כן דמיד שיהא הדין דהמוכר א"י לחזור ממילא גמר ומקנה ויצאו החטין מרשותו דהא א"י לחזור וממילא נתחייב הלוקח בדמיו דעיקר חיוב הדמים על מה שהמוכר מוציא החטים מרשותו ומקנה אותם לו, וא"כ לא היה שייך כלל לומר דהלוקח יכול לחזור דמ"מ כבר נתחייב בדמים על הקנאת המוכר, משא"כ גבי מעות דאין המוכר נתחייב בחטים על מה שהוציא זה המעות מרשותו דאין על המוכר שום התחייבות אלא דהחטים נקנו