דרוש וחידוש ב טז

דבזה ודאי יש חילוק, דהתם בב' פרוטות חייב להחזיר משום דאמרי' או דכולהו הוי שותפים או דאינם שותפים כלל ול"ח לאינו מצוי' דב' מהם יהיו שותפים כמ"ש תוס' לקמן, וזה שייך בשיירא של ג' דאמרי' או דכולהו שייכי' יחד בחברת א' או לא, משא"כ בבעה"ב שעשה פונדק לב' שפיר יש החשש שמא הב' אורחי' הם השותפים להדדי דאין להם שייכות עם הבעה"ב לומר דמסתמא כולם שותפים, אלא דקושי' תוס' כיון דלפי אוקימת' דעשו פונדק לג' ישראלים ע"כ דלא מיירי בג' פרוטות וכיון דממילא לאו בכל גוונא מיירי למאי הלכתא נקט לג', לוקי בעשאו פונדק לב' ובפרוטה א', ולפ"ז קושיית התוס' רק דלל"ק דרבא יקשה דלוקי ר"נ בב' ישראלים, אבל ללישנא בתרא דרבא דס"ל אליבא דר"נ דאפי' בב' חייב להחזיר דאחולי אחיל, וע"כ דינא דר"נ משכחת בפרוטה א' והטעם דאינו מצוי שימחלו ב' לא', כמ"ש בשיטה מקובצת, א"כ ליתא לקושי' תוס' דהכא החשש שב' האורחי' ישראלים הוי שותפים ואחולי אחלי חד לחברי' א"כ גם בפרוטה א' חייב להחזיר, אע"כ דקושי' תוס' דלל"ק דרבא אליבא דר"נ יקשה דלמא מוקי ר"נ בג' ישראלי' בב' סגי דהיינו בפרוטה א' ודוק

דף כז תד"ה מה שמלה וכו' אפי' אי סימני' לד"א. נראה בבירור דברי תוס' דבלא סוגיא דב"ק היינו דנין דהא דיאוש קונה הוא מסברא ולא היה קשה דכיון דסי' לד"א א"כ האיך אמרה תורה החזיר אבידה הא הוי יאוש בעלים כמו לדידן בא"ב סי', די"ל באמת לא מחזירים אבידה בעדים אלא ביש בו סי' מובהק דוקא דלא הוי יאוש, והא דמשנינן לקמן חמור בעדי אוכף היינו בסי' מובהקין דאוכף, אף דכיון דהוי סימ' מובהקי' הוי כמו עדי' להכי נקט עדי אוכף, אבל באמת עדים לחוד לא מהני דהוי יאוש, אבל למה דמשמע מסוגי' דב"ק דילפי' מקרא דיאוש מהני באבידה והיינו משמלה, ולזה שפיר הקשו דלמ"ד סי' לד"א היכי ילפי' מזה דין יאוש דהא ע"כ ל"ל דדרשי' מה שמלה דיש בו סי' מובהק דא"כ למאי צריכים לדחוק לקמן סימנים כדי נסבא, הא הדרש מדוייק היטב, מה שמלה יש בו סי' מובהק, אע"כ מדלא משנינן הכי דאין זה ברור כ"כ דסתם שלמה דיש בו סי' מובהק, מש"ה משני תובעין אצטריך לי' והיינו לענין דבעינן זה יש בו שוה פרוטה כמו שכ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים, וא"כ אף דמשכחת לה חזרת אבידה מה"ת ביש בו סי' מובהק, מ"מ כיון דלאו משמלה ילפי' לה, א"כ מנ"ל הדין דיאוש קונה אמנם מ"מ דחיקי לי טובא לומר דבל"ז היה ס"ל לתוס' דמה דמשנינן בעדי אוכף היינו בסימנים מובהקים דאף דהרבה מראשונים כתבו כן דלאו דוקא בעדי אוכף דה"ה בסימנים מובהקי' דכעדים דמי, מ"מ שייך רק אם הדין אמת דעדים בלא סימנים וסימנים בלא עדים דמהני, בזה שייך לומר דעדים לאו דוקא דה"ה בסימנים מובהקי', אבל לומר דעדים לא מהני דהוי יאוש אא"כ דיש בו סימנים מובהקי' וא"כ ממילא לא צריך לעדים, וא"כ עדי אוכף דנקט הוא דבר שאינו דהא לא משכחת מעליותא בעדים, וא"כ בלא סוגיא דב"ק הו"ל להקשות דאי סימני' לד"א דמהדרינן בעדי אוכף הא מ"מ הוי יאוש כמו לדידן בא"ב סי' ולזה מוכרחים להסכים לדברי מהר"ם לובלין דפי' בלא סוגיא דב"ק הי' מקום לומר דתקנת חכמי' הוא דיאוש קונה באבידה ומדאוריית' לא קני יאוש ודברי תוס' מרווחים

בא"ד שיאמר להם מכירים אתם וכו'. לכאורה קשה לרבה דס"ל דסי' העשוי לידרס לא הוי סי' היינו דמתייאשי' דסוברים שיושחת ויודרס הסי', הא מ"מ לענין זה יש תועלת הסי' להזכיר ולשאול את העדים מכירים אתם כריכות שלי שהיה בו סי' כך וכך והמה יכירו בטב"ע, בשלמא לפי אידך סברת תוס' דהמוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שנתן סי', מש"ה בעשוי לידרס דלא יהיה בידו ליתן סי' ולא יוציא המוצא השמלה ולא יתברר בעדים, וכן למה שכ' השיטה מקובצת בשם הריטב"א דע"י סימנים שרואי' העדים מכירים אותו בטב"ע, אבל לפי סברת תוס' דע"י סי' יכול לחקור העדים אם מכירים שמלה שלו שהיה בו כך וכך סי', א"כ קשה כנ"ל, ואפשר לומר דתוס' לשיטתייהו דכ' לעיל דף כד ע"א) ד"ה ומודה וכו' דהנך דמתני' אין שייך בהם טב"ע, א"כ בכריכות דליכא טב"ע בודאי לא ימצאו עדי' ומש"ה הוי יאוש

גמרא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזר והוקרה. וקשה לי דהא מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל ישל"מ הוי יאוש והכא בשעה שהוזל הוי יאוש בעלים דהמוצא בזמן ההוא יחזיק לעצמו ואף דל"י שנשאר מונח עד שהוזל ואולי כבר נמצא בעת היוקר, הא מ"מ אנו דנין בשעה שהוזל אלו הוי ידע שאבידתו עדיין לא נמצא היה מייאש, וביותר קשה למאי דאמרי' מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה, א"כ הא כיון דנאבד ממנו בשעת הזול הוי יאוש מדעת, ואפשר לדחוק דמיירי בדברים שאינם חשובים ויש לחוש דלא נודע לבעלים עד שהוקר, אבל מ"מ לרבא דהוא מרא דשמעת' קשה, וצ"ע

ע"ב גמרא טבעת לא משאלי אנשי. בב"י בתשוב' כ' דלמ"ד סי' לד"א כיון דבעי סי' ברור ומובהק יותר גם בכלים אלו דלא שכיח להשאיל חיישי' לשאלה ע"ש, וכבר תמהו האחרונים דא"כ ישאר הקושיא להך מ"ד חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן הא לדידי' בכל מילי חיישי' לשאלה, ובאמת לולי דברי הב"י היה אפשר לדון ולחלק דהכא ביש עדי אוכף כיון דהוי בירור גמור דאוכף שלו לא חיישי' לחשש רחוק דהשאיל אוכף, דלא משאלי, אבל ע"י סי' מובהק דאוכף דאף דסי' מובהק מהני, מ"מ יש חשש מיעוט דמיעוטא דמזדמן שנים בשוה בסי' מובהק, דהא חזינן דסימנים מובהקי' ועדים ינתן לעדים, וא"כ י"ל דע"י ב' חששות דשמא אתרמי סי' מובהק כזה, ושמא השאיל לאחר עי"ז לא מקרי מובהק, והיה מרווח בזה מה דהקשו הראשונים אמאי משני לעיל בעדי אוכף ולא משני בסי' מובהק, והיינו דבאמת לא מהני סברת צירוף החשש לשאלה, אבל לשיטת הב"י דאפי' עדים מעידים על כליו חיישי' לשאלה יקשה כנ"ל, ונלענ"ד די"ל דבאמת לא מהדרינן רק כשיש סי' אמצעי בחמור ועדים, או סי' מובהק באוכף דבזה לא חיישי' שהשאיל האוכף למי שחמורו דומה לחמור שלו בסימנים אמצעים, ודמי לשאלה דיחיד, ובאמת כשמעידים על סי' בגופו ועדי' על כליו, דמשיאין את אשתו. והנה גם בלאו דברי הב"י בהמתקת סברתו דכיון דיש חשש שאלה מש"ה לא הוי מובהק, יש עוד דרך לדון לדינא כהב"י והיינו לכאורה קשה לי כיון דדרשי' חמור לעדי אוכף, וע"כ הא דצריך קרא היינו לאשמועינן דבדבר שאין דרכו להשאיל ל"ח לשאלה, א"כ היא גופא קשה מנ"ל לחז"ל למדרש דמהדרינן חמור בעדי אוכף מיתור' דחמור, דלמא באמת בכה"ג לא מהדרינן דחיישי' לשאלה, וקרא דחמור אתי להורות דסי' בגוף החמור מהדרינן וללמד דסי' דאורייתא דהרי חזינן לעיל דבעי למימר דשה דמיותר אתי לסי' דאורייתא, אלא דמסקנא לא קאי הכי מדלא נקט מתני' הך דרשא והיינו כפירש"י דידעי חז"ל איזה דרש ללמוד ממנו, אלא דאנן לא ידעי' לה, וא"כ תקשה לקושטא דמלתא על חז"ל דמנ"ל דסי' דרבנן נהי דלא ס"ל לימוד דשלמה דלמא חמור להכי הוא דאתי ומהדרינן חמור בסימנים חמור, אבל בעדי אוכף לא מהדרינן דחיישינן לשאלה, ולזה צ"ל דבאמת מספקי לי' לחז"ל לאיזה דרשא תדרש יתורא דחמור ומספק חד צד לא מהדרינן דשה אתי לאידך דרשא, וא"כ לא מהדרינן רק ביש בו תרתי למעליות' סי' אמצעי בחמור ועדי אוכף והיינו כמ"ש לעיל בשיטת הב"י ויעויין בהרמב"ן במלחמות במ"ש לפרש הא דמשני הש"ס לא בעדי', היינו דקרא משמיענו דמתני' בעדי אריגה ולא בעי עדי נפילה דל"ח למכירה, ביאור דבריו הא דבאמת לא דרשי' דקרא אשמועי' דצריך לדרוש אם הוא רמאי דהיינו עד שיברר שהוא שלו דבעי עדי נפילה דוקא ולאורוי' דלא מהני עדי אריגה והכי משמע פשיטא דקרא דבא להחמיר על התובע שיהיה דרישה בבירור, וצ"ל דהסברא פשוטה דבעי עדי נפילה, וע"כ אתי לאורויא דלא בעי עדי נפילה, וא"כ לכאורה קשה דהא חזינן למ"ד סי' דאוריית' דליכא יתורא דקרא, ואפ"ה הדין דמחזיר' בעדי אריגה הרי דסברא חיצונית דמהני עדי אריגה, וצ"ל דזה תלוי בזה למ"ד סי' דאוריית' כיון דלא בעי בירור גמור ממילא מסתבר דמהני עדי אריגה, אבל למ"ד סימני' דרבנן דבעי בירור, יותר הסברא נוטה דבעי עדי נפילה [והיינו כעין סברת הרא"ש לענין שאלה] וע"כ הקרא אתי דמהני עדי אריגה, ואולם תמוה לי על הרמב"ן דלמאי צריך קרא האיך ס"ד למדרש דמהני עדי אריגה הא בלא"ה ידעי' מדאצטריך קרא דחמור דמהדרינן בעדי אוכף ולאורויי' דל"ח לשאלה דאוכף, ואם איתא דבעי עדי נפילה א"כ לא מהדרינן רק בעדי נפילה וליכא חידוש כלל, וצ"ע גם ביסוד פירושא דהש"ס דמשני לא בעדי אוכף, דנתחבטו בה הראשוני' לא ידעתי אמאי לא פירשו בפשוטו די"ל למ"ד סימנים דרבנן באמת