דרוש וחידוש ב טו

רשב"א ס"ל דמהימנינן ליה בכל ענין אלא דליכא חיוב הכרזה דמסתמא לא יהיה לו טב"ע כיון דלא שבעתן עין, אבל היכא דבא צורבא מרבנן ואמר דיש לו טב"ע באמת מהדרי' ליה, ואף די"ל הוי יאוש כיון דהמוצא לא יכריז, מ"מ נ"ל לדינא היכא דל"י שנפל מיני', בא צורבא מרבנן ואמר דיש לו טב"ע דמהדרי'

גמרא אי דאית ביה סי' כי שבעתן עין מאי הוי, לכאורה קשה דהא תוס' לקמן קאמרי דאי סימני' דרבנן הא דמדאורייתא תלינן חיוב הכרזה באבידה שיש בו סי' היינו דע"י סי' יחקור למצוא עדים שראו אצלו כלי' שיש בו סי' כך וכך והעדים יכירו בטב"ע, אבל בא"ב סי' לא ימצא עדי' על טב"ע, וא"כ דלמא לעולם מיירי הכא ביש בו סי' אלא דסימני' דרבנן וחכמי' תקנו אי משום דניח' לבעל האבידה כמבואר לקמן, דלמא רבנן תקנו דוקא היכא דאין מפסידי' להמוצא, דהא אף בלא תקנתם א"א להמוצא' להחזיקם לעצמו כיון שיש בו סי', אלא לעולם אין הבעלים מתייאשי' דסברו שיבררו בעדי' שיכירו בטב"ע וכיון דאין פסיד' להמוצא מש"ה תקנו להחזיר בסי' מטעם דניחא ליה לבעל האבידה, וא"כ בכלים ששבעתן עין דשייך בו טב"ע תקנו חכמים, אבל בכלי' שלא שבעתן עין כיון שהבעלים עצמם לא שמשו בזה הרבה ומסתמ' אין מכירי' בטב"ע פשיטא דגם אחרי' שיוצאי' ונכנסי' אצלו לא הכירוה היטב בטב"ע וא"כ מדינא דאורייתא כיון דאין מחזירי' בסימני', הבעלים מתייאשי' דהא לא ימצאו עדי' שיכירו היטב בטב"ע כיון דהוי כלי חדש שלא שבעתן עין, ודלמא בכה"ג ל"ת חכמי' להחזיר בסי' להפסיד להמוצא דהא מדאורייתא הבעלים מתייאשי' וזכה המוצא, ונ"ל דל"ק מידי, דהא עיקר סברת תוס' היינו בסי' בגוף הכלי דיכול להזכיר לעדים שראו החפץ שיש בו סי' כך וכך אצלו והמוצא יראוהו לעדים ויאמרו שראו אצלו חפץ זה בכך וכך סי', משא"כ בסי' מנין או מקום כיון דבגוף הכלי א"ב סימן ל"ש כן, וא"כ ממילא אי סימנים לד"א אלא דצריך להכרזה מכח סימני' דשמא ימצא עדי' שיכירו בטב"ע היינו רק בסי' בגופו, אבל בסי' מקום או מנין דל"ש זה, באמת הוי יאוש וזכה המוצא, וא"כ מדחייבי חכמי' להחזיר אף בסי' מקום ומנין מוכח דאף דהוי פסידא להמוצא מ"מ מחזירי', וא"כ שפיר פריך הש"ס, ודוק

דף כד תד"ה ומודה ר"ש, דלא מצינו דאמור רבנן בפירוש, ע' במהרש"א, ולענ"ד דקושי' תוס' דנהי דמלישנא דמתני' משמע דפליג על ת"ק היא גופה תקשי היכי שייך דברי רשב"א לחלוק על ת"ק מה דלא נזכר רמז בדברי ת"ק דלא ס"ל הכי, דבשלמא בעיגולי דבילה י"ל דמדאמר ר"י כל שיש בו שינוי מכלל דת"ק פליג, והיינו דאנן מוכיחי' מדקתני רי"א כל, מוכח דמה דקאמר ת"ק עיגול של דבילה היינו אפי' יש בתוכו מעות, וע"ז פליג ר"י, ושייך בזה לשון פלוגת', אבל הכא לענין טב"ע היכא נזכר זה בדברי ת"ק רמז דבר. ובזה מיושב ג"כ דלכאורה מה הקשה תוס' הא מתני' דגיטין בזמן שמכירו כשר, דלחד תירוצם בגיטין הפי' בזמן שמכירו היינו אי מכיר הגט א"כ מוכח דחכמים ס"ל דאף בגט בלא שבעתן עין מהני בטב"ע ומצינו מאן דפליג ארשב"א, אבל לפי הנ"ל ניחא דאף ממתני' דגיטין מוכח דיש חולקין ארשב"א, מ"מ במתני' דהכא ל"ש למתני רשב"א ולומר בלשון פלוגת' על הת"ק כיון דבדברי ת"ק דהכא לא נכלל רמז בזה שלא ס"ל כן

תד"ה אבל ב' חייב להכריז וכו' והא דקאמר מחרוזות דעלמא ק"ק האיך אמרי' לעיל ורבה אמר מקום לא הוי סי', ופי' תוס' שם דבעי למימר דהא דהכריח לרבה להמציא דמיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', היינו משום דס"ל מקום לא הוי סי', הרי מבואר דאי הי' ס"ל דמקום הוי סי' הי' יותר ניחא לאוקמא כרבא דכריכות בהנוח, ואינך בדרך נפילה, וא"כ עדיין יקשה מנ"ל לרבא דמחרוזות וכריכות מיירי הכל מכריכות דעלמא דלמ' מתני' דוקא קאמר דמלא הרבה כריכות ואינך כולהו מיירי בדרך נפילה לא הוי מנין סי', וכריכות מיירי בדרך הנוח הוי מנין סי', ובר"ה דמנשתפי לא הוי מנין סי' ומתני' כפשטא כמו לרבא בסי' מקום ה"נ איכא לפרש בסימן מנין, ונלענ"ד דהכי אמרי' דאלו היה סבר רבה דמקום הוי סי' א"כ ממילא הי' מוכרח לפרש כולה מתני' בדרך נפילה, דאי בדרך הנוח הא הוי מקום סי', א"כ יקשה מנ"ל להמציא דמתני' מיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', הא מתני' כפשטא דמשום מקום הוא, בזה ודאי אין דוחק לאוקמ' כריכות בהניח כיון דממילא אין שייכי' בנפילה, ואינך הא לקושטא דמלתא ע"כ מיירי רק בנפילה, ולזה אמר דרבה ס"ל דמקום לא הוי סי', וא"כ י"ל דדחיק' לי' לרבה לומר דכולה מתני' מיירי רק בנפילה, אלא דמיירי גם בהנוח, וממילא מוכח דמחרוזות ואינך, היינו מחרוזות דעלמא ודומי' דהכא דכריכות מיירי בכריכות דעלמא. ושפיר מוכח דסי' העשוי לידרס לא הוי סי', ואולם כ"ז לשיטת תוס' בר"פ, לפ"מ דס"ל למהרש"א בכוונתם דלרבה מתני' מיירי אף בדרך הנוח, אבל לשיטת הרא"ש דר"פ הוי משתמר קצת מיירי רק דרך נפילה הדרא קושי' לדוכת' אמאי מוקי רבה מתני' בסי' דמנין, ועיין

גמרא חולקין פשיטא וכו'. תמוה מאוד דמאי פשיטא הוא, הא אדרבה טעמא לא ידעי' דאמרינן חולקין ולא מהני תפיסת המוציא מספק כיון דליכא חזקת מר"ק, ואם נימא כיון דהוא בחור הכותל הבעלים מקרי מוחזקים וכמ"ש הרא"ש פ"ק גבי איבעי' דזרק בפתח זה ויוצא בפתח אחר דהפקירו הבעלים וזכו בו אחרים מוציאי' מידם ונותנים לבעה"ב, דכיון דליכא חזקת מר"ק זכה בו הבעה"ב מספק ונעשה הוא מר"ק, א"כ ממילא הכא מדינא להיות כולו של הבעה"ב, ומה"ט יש לע' ג"כ גבי מצא בגל כיון דבשעה שהיה בגל אף שלא זכו הבעלים מטעם חצר, מ"ה עכ"פ כיון דהוא מונח בחצירו והוא ספק אם הוא של אבותיו והוי שלו או אם הוא של אמורים ולא זכה מטעם חצר כיון דאין סופו להמצא, זוכה בתפיסתו לטעון שהוא של אבות ונעשה מר"ק, כמו באיבעי' דאין סופו להניח דאף דאנו דנין דלא מקרי קנין חצירו, מ"מ עכ"פ תפוס לזכות בו מספק, וצריך לדחוק דאין סופו להמצא גרע ואין בחצר זה שם תפיסה עליו, וצ"ל עכ"פ דינא דחלוקה קשה מאוד ומה פשיטות' הוא, שוב מצאתי בס' בית מאיר (סי' סג) באמצע חצאי עגולה, שעמד בזה ובאופן אחר דדלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד דתקפו כהן אין מוציאי' ע"ש, ופלא בעיני דמה שייך דתקפו כהן הכא דהא בליכא חזקת מר"ק לכ"ע תקפו כהן א"מ, ואי דמקרי מר"ק אמאי באמת לא יהיה כולה לבעל הכותל, וצ"ע

תד"ה לג' עובדי כוכבים מזלות ע' מהרש"א. ועדיין יש להקשות דהא הבעה"ב מתייאש כיון דהדרי' עמו עובדי כוכבים ומזלות וסובר שהם מצאוהו, ולומר דבעה"ב תולה דהוא ימצאהו ואינו מתייאש, וכ"כ בשיטה מקובצת בשם גליון תוס', זהו נסתר ממה שהקשה תוס' דלמה לי' ג' ישראלים בב' סגי דהבע"ה מתייאש, הרי מבואר דס"ל דהבעלים מתייאשים, וא"כ כי היכי דהקשו תוס' על ישראל דבב' סגי ה"נ תקשי על עובדי כוכבים ומזלות דבב' סגי, ובפ"י כ' דכוונת תוס' דלא מיירי הכא לענין לתלות, אלא אף היכא דידע דמישראל נפל ומטעם יאוש אתינן עלי', ומש"ה ב' עובדי כוכבים ומזלות לא מהני כמ"ש תוס' לעיל בההוא דטמון דלא מייאש רק במקום שרבים מצויי' שם, ובסגנון זה כ' הפ"י לעיל בתוס' ד"ה בטמון, ותוכן דבריו שם דמה דלא העמידו תוס' קושיית' על המקשן דלוקי באין רבים מצויין, די"ל דלס"ד טעמא דמתני' דמכשירין דבר"נ הוא שלו היינו אף בראה דמישראל נפל כדמוכח מדיוקא דמע"מ ובבא בר"י וע"כ הטעם משום יאוש, א"כ מוכח דמצא במקום שרבים מצויי', ע"ש, סותם דבריו בפשיטות דבר"נ לא הוי יאוש אלא במקום שרבים מצוי' שם. ואני בעניי לא ידעתי מנין לו זה בכוונת תוס' כיון דאיכא במקום זה ר"נ הוי יאוש אף דאינו סרטיא ופלטיא מעבר לרבים, אלא דדוקא בר"י דיאוש משום אינשי דלא מעלו בזה בעי מקום מעבר לרבים דנמצאים בתוכם אינשי דלא מעלו, (אבל בעלמא דל"ש תוך מיעוט אנשים שנמצאו אינשי דלא מעלו) אבל לענין ר"נ אין לחלק, ולזה העיקר כדברי מהרש"א, ומה שהקשו דבב' עובדי כוכבים ומזלות ליסגי מדין יאוש, יפה תי' לי הבחורים יחיו די"ל דבעי לאוקמי אף בסתם אבידה היכא דחשש דל"י דנפל מיני' והוי ישל"מ משא"כ באוקימת' דר"י דרק מדין יאוש הוא, וע"כ איירי במדעת, שפיר הקשו תוס' דבתרי סגי, אולם לפי מה שכתבנו לעיל אינו מספיק, דמ"מ בב' עובדי כוכבים ומזלות הוי ס"ס, ס' מעובדי כוכבים ומזלות, את"ל מבעה"ב דלמא ידע והוי יאוש וכנ"ל, והנה בעיקר קושיא תוס' דבב' ישראל עם הבעה"ב הוי ג', נראה דאין כוונתם דהוי ממש כמו דינא של רב נחמן בג' ישראלים דה"נ הכא