דרוש וחידוש ב קלא

בחנות דבמעות דליכא טב"ע ל"ש באיסורא אתי לידי' גבי חצר. אבל במחציו ולחוץ דיש בו סי' מקום גם תוס' סברי כהנ"י דבחצר הוי באיסורא אתי לידי'. ולרבה דס"ל מקום לא הוי סי' י"ל דבחציו ולחוץ הטעם דהוי חצר שאינו משתמר. ור' אבא ס"ל כרבא דמקום הוי סי'. כך היה נראה לכאורה לנכון. ואולם לבי מהסס בזה. דא"כ האיך הביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר. הא התם שפיר שייך השבה. ולגודל הקושיא הוכרחנו ללחוץ ולדחוק דתוס' ס"ל גם גבי חור דהוי אין סופו להמצא, ודוק. כי נכונים דברים האלו. ואקוה שכוונתי לדעת הזכאי

דס"א תד"ה אם וכו' והא דאמר בערכין גבי בתי ערי חומה. קשה לי דהא לשיטתם לקמן (דף סז ע"ב) ד"ה ולא ישכור דהא דאמרי' בערכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא, דלא גרע ממשכנתא בלא נכייתא דליכא רבית דאורייתא, א"כ אזדא לה ראיית תוס' דהכא, דשפיר י"ל דבהלואת מעות ורבית קרקע אינו דאורייתא מ"מ מדרבנן אסור וכדמשמע להדיא בר"ן כתובות, וביותר דעדיפא הו"ל לאתויי ראיה מסוגיא דלקמן והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאים וכו' ומאי פריך הא שפיר דבדינינו אין מוציאין מטעם רבית קרקע דע"ז ודאי ל"ש הכלל דכל שבדיניהם מוציאין, דא"כ בקיצור ליפרך והרי רבית קרקע, אלא ודאי דרב ספרא בא ליתן כלל רק לידע מה דהוי קציצ' ומה דלא הוי, אבל מה דל"ש גבי קרקע דין רבי' אינו בכלל דבאמ' הוי רבית קצוצה אלא דהתורה התירה א"כ מאי פריך ממשכנתא הא מדין קרקע בדיניהם אין מוציאין, וזהו לכאורה ראיה ברורה, ואולי י"ל דהדין אף אם דבקרקע א"ב רבית דאורייתא אפ"ה מוציאין, דאף דבאבק רבית אין מוציאין היינו היכא דבעצמותו א"ב רבית גמור כגון דהוי דרך מקח או שאר קנין וכדומה, אבל היכא דהרבית הוא רבית מעליא כגון רבית קרקע אלא דהתורה התירה בזה כיון דחכמים תקנו גם בקרקע רבית כעין דאורייתא תיקון, ודין רבית קרקע כדין רבית מטלטלין לכל מילי. וא"כ אין ראיה מזה דשפיר פריך הש"ס ממשכנתא דמדין קרקע יהא הדין בדינינו מוציאין, ויש תבלין לסברא זו ממה דמבואר בב"י (סי' קס"ט) בשם הרמב"ם בההוא דאם העמידו אצל ישראל ס"ל כשיטת רש"י דאף בלא נשא ונתן ביד אסור ע"כ משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ הדין דיוצא בדיינים והיינו ע"כ כנ"ל כיון דבעצמותו הוי רבית מעליא אלא דהחסרון דאין שליחות לעכו"ם בזה כיון דאמרו חכמים דיש שליחות יש לו כל חומרי דשליח ישראל, ה"נ י"ל בקרקע. ומ"מ אין ללמוד מזה לדינא דס"ל להתוס' כן לקושטא דמלתא ויהיה הדין לפי ההלכה דבהלוה קרקע בקרקע והרבית קרקע דמוציאין, די"ל דלדינא ס"ל בכל רבית דרבנן אין מוציאין, וכדחלקו כמעט כל הפוסקים על הרמב"ם וכדקיי"ל בש"ע שם, וביותר דאף לשיטת הרמב"ם יש לחלק דדוקא בההוא דאין שליחות לעכו"ם דמה שהחמירו דיש שליחות לא אמרו כן דוקא על רבית רק דזהו כלל בכל מילי דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. מש"ה לא מקרי רבית דרבנן דמכח הכלל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ממילא נעשה בו רבית גמור, משא"כ ברבית קרקע דחכמים החמירו לענין רבית והם אמרו שיהיה בזה דין רבית ואינו שייכות כלל לדין אחר רק תקנתם היה על הרבית ונכלל זה בכלל רבית דרבנן. וכעין זה חילק בת"ה, אלא דהתוס' לא רצו לעשות מזה הוכחה, דאפשר לדחות דברבית דרבנן כי האי מוציאין, אבל לדינא י"ל שמודים גם ברבית קרקע א"י בדיינים והכי משמע להדיא בדברי האחרונים לדינא (רסי' קס"א)

דף סה עב בהגהת אשר"י סי' נ"ג כ' בערב שלא בשעת מ"מ על הקרן והרבית ועשה קנין נתחייב בקרן ולא ברבית דלא מהני קנין: ויש לעיין טובא דגם לקרן לא תהני לשיטת פוסקים דקני את וחמור לא קנה כלל. ואמ"ו דודי הרב הגאון מו"ה וואלף איגר השיב לי דשאני זאת דבר קנין הוא רק ארי' הוא דרביע עלה ודומה לסברת ר"ש שהבאתי בסמוך. ואנכי השבתי לו דשאני סברת ר"ש דבההוא גופא בר קנין הוא בשארי קנינים משא"כ שם רבית אינו בר התפסת קנין. ודמיתי אותו לההוא דקדושין (דף נא) והא קני את וחמור הוא ע"ש. אף דהאשה זאת בת קנין היא רק דשם אחותו לאו בת התפסת קנין היא ה"ה הכא וע'. ודברי הגהת אשרי בלא"ה תמוהים לי שאסור הישראלי ליקח הרבית עד שיתן העכו"ם. ולא ידעתי מה מהני שיתן העכו"ם הלא הערב הוי הלוה ונתחייב העכו"ם רבית להערב א"כ מה שנתן להמלוה הוי כנותן בשביל הערב. וצע"ג

גיטין דף כג תד"ה נכרי נמי דלאו בר התירא הומ"ל וכו': לענ"ד נראה ליישב עפמ"ש המג"א (הלכות פסח סי' תמ"ח) בשם המ"ב דנכרי לנכרי איכא שליחות דהוי דומיא דאתם ויעויין במג"א (סי' קפ"ט) דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו בכלל בן ברית. ולפ"ז ממילא יהיה הדין דעכו"ם למומר יכול להיות שליח כיון דשניהם אינם בן ברית. ודמי לעכו"ם. ואף לדעת אבן העזר שם דהשיג על המג"א דמומר יכול להיות שליח היינו ע"פ יסודו שם דלא ממעטו מקרא דאתם אלא כשאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי לישראל. אבל מומר אף דאינו בן ברית מ"מ דומה לאתם בחד צד דמה אתם ישראל וכן עבד אף דאינו בכלל ישראל מ"מ דומה בחד צד מה אתם בני ברית ולא ממעטים רק עכו"ם דאינו דומה כלל לא לענין בני ברית ולא לענין ישראל ע"ש היטב. וא"כ י"ל לשיטת המ"ב. דעכו"ם יכול להיות שליח למומר כיון דדומה לחד צד לאתם דשניהם אינו בן ברית דכמו דמומר יכול להיות שליח לישראל דדומים לחד צד דשניהם ישראל, ה"נ יכול להיות מומר שליח לנכרי דדומה לחד צד דשניהם אינם בני ברית. וכיון שכן י"ל דבמתני' סתמא קתני חוץ מנכרי דמשמע דבשום פנים א"א שיהא נכרי שליח להולכת הגט. ואלו מטעם דנכרי אינו בן ברית היה אפשר להיות שליח להולכה אם המגרש הוא מומר וכנ"ל. מש"ה צריך הטעם דנכרי לאו בר התירא והוא נכון בעזה"י וסייעתא גדולה לדעת המ"ב: והא דפרכינן בסוגיין גבי אין העבד נעשה שליח טעמא דאין העבד וכו' ולא קאמרי דנקט הטעם דלאו בר התירא דמזה הטעם גם אם האשה מומרת עשאת שליח לקבלה לא מהני. דז"א דלהס"ד דממעטי עבד לישראל משום דאינו ישראל אף דדמי לחד צד דהוי שניהם בני ברית ה"נ ג"כ ממילא אינו נעשה שליח למומרת כיון דאינו דומה לישראל. דמומרת היא ישראל והעבד אינו ישראל אף דדומים בחד צד דשניהם אינו בני ברית מ"מ הא לאותו ס"ד בעי דדמי לכל צד אבל למסקנא דעבד כשר משום דמהני דדמי לחד צד. נלענ"ד דהדין דמומר נעשה שליח לנכרי לדעת המ"ב הנ"ל. ודו"ק

כתובו' דף ט תד"ה ואב"א, דהא רובא דברצון אינו רוב גמור וע' בפ"י שם שמפקפק דאפשר אפי' אי הוי רוב מעליא מהני לצרף לספק אחר להיות ס"ס ע"ש. ולענ"ד ראיה לדברי תוס' מסוגיא מפ"ב דב"מ אתמר ישל"מ אביי אמר כו' ת"ש פירות מפוזרים כו', והא לא ידע דנפל כו' ע"כ. והיינו דליתסר מספיקא שמא לא ידעו הבעלים דנפלו מיניה. וכ"כ להדיא הה"מ פי"ד ה"ה מהל' גו"א, ומעתה יקשה מה פריך הש"ס אימא דמותר מס"ס, ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה, וזה בודאי לא מסתבר לומר דסתמא קתני אף במקום שאין נכרי כלל וכלל, דהא פשיטא דליכא דוחק לומר מתני' בסתמא דגם נכרים מצויים שם, אע"כ דפירכת הש"ס דסתמא קתני אף ברוב ישראלים, דהא בר"נ אף ביש בו סי' הוא שלו, ולאוקמי מתניתין דוקא במע"מ זהו ודאי דחיקא טובא, ולזה ס"ל להש"ס דמיירי אף בר"י והוי כמו ודאי ישראל וליכא למחשביה כלל לספק ספיקא כשי' תוס' הנ"ל

ובאמת נ"ל לדינא במצא אבידה שא"ב סי' מדברים שאינם חשובים דהוי ס' ישל"מ, ובעיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל דמותר מס"ס, ס' דנכרי וס' ידע דנפל מיניה, ובזה נ"ל דמיושב סוגיא דב"מ (דף כד) ת"ש מצא בה אבידה אם ר"י וכו' שמעת מיניה כי קאמר רשב"א בר"נ אבל בר"י לא כו', וקשה לי דלמא מתני' מיירי באבידה שאינו מדברים החשובים דאפשר דלא ידע דנפל, ומש"ה בר"י אסור דהוי ישל"מ, ובר"נ מותר דתלינן בר"נ, אבל בידע דנפל י"ל דאפי' בר"י הוי יאוש, וביותר קשה דהא גם למה דמשני בטמון הוי יאוש רק דהוי ישל"מ וכמ"ש תוס',