דרוש וחידוש ב קיד

מכבוד דודי הרב הגאון המפורסם מו"ה שמחה בונם זצלה"ה שהיה אב"ד דק"ק מאטרסדארף אחי כבוד א"א הרב הגאון המפורסם רשכב"ה בסוגיא דשיירות מצויות גיטין דף כ"ז ובב"מ דף י"ח

(א) הבעל המאור ביבמות פ' האשה שלום בסוגיא דתרי יצחק הקשה על הרי"ף שסותר את עצמו דבגיטין גבי פלוגתא דאיזהו לאלתר כתב הלכך היכא דשהה כדי שיעבור שם אדם והוחזקו שני יב"ש וכו'. משמע דבלא הוחזקו לא חיישי' לשני יב"ש אע"ג דשיירות מצויות. ובב"מ פסק דבשיירות מצויות לחוד לא מהדרינן גט הנמצא, והרי דבריו סותרים זה את זה

והרמב"ן שם במלחמות מפרש דהרי"ף סובר דכי היכי דלר' זירא ללישנא בתרא פסול במקום ששיירות מצויות ולא הוחזקו ה"נ פסלי' בהוחזקו ואין ש"מ. וא"כ מ"ש הרי"ף בגיטין הלכך היכא דהוחזקו. היינו הוחזקו אע"ג שאין ש"מ וקמ"ל היא גופי' דבהוחזקו ואין ש"מ ג"כ פסול. כן תוכן דבריו. ודבריו דחוקים. חדא. דהא הרי"ף קאי אדלעיל מיניה דאיירי בש"מ. ועל זה הביאו הפלוגתא דלאלתר. וכתב עלה הלכך היכא דהוחזקו משמע דתרווייהו בעינן הוחזקו וש"מ. ועוד שאם הרי"ף אתי לאשמעינן דבהוחזקו ואש"מ ג"כ פסול. למה כ' זה בפלוגתא דאיזהו לאלתר ולא לעיל מיניה כשפסק הלכתא כר' ירמיה וכר"א. וגם בב"מ שפסק הרי"ף דלא מהדרי' גט הנמצא אם שיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו. ולא הזכיר דבהוחזק ואש"מ ג"כ לא מהדרינן. וע"פ דרכנו דלקמן יבואר בעזה"י דרך מרווח בישוב דברי הרי"ף

(ב) הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין דין ט' כ' דבשיירות מצויות ולא שהה שם אדם כשר. ואח"כ פי' דאם הוחזקו באותו המקום שני יב"ש אף אם שהה כדי שיעבור שם אדם פסול. וכ' הלח"מ דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש דהוחזקו ואין ש"מ חמיר משיירות מצויות ולא הוחזקו. ומש"ה פסול בהוחזק אף שהה רק כדי שיעבור שם אדם. ובש"מ ולא הוחזקו אינו פסול רק בשהה שם אדם. ויצא לו כן מן הסוגיא שהוקשה לו קושית הרשב"א ללישנא בתרא דר' זירא פוסל בחדא לריעותא. והוחזק ולא שכיח. ושכיח ולא הוחזק שוים לימא אידי ואידי באין ש"מ. וכאן בהוחזק וכאן בלא הוחזק. ולזה הוכיח הרמב"ם דבהוחזק אף לא שהה שם אדם רק שהה כדי שיעבור שם אדם פסול. וא"כ י"ל דר' זירא מפרש הא דקתני לאלתר כשר. היינו אם לא שהה כדי שישהה שם אדם. ובהוחזק גם בעבר שם אדם פסול. ומש"ה לא מצי לאוקמי מתני' בהוחזק כן ת"ד

ובספר שער המלך תפס עליו. דאכתי מאי אית לן למימר ללישנא קמא דר"ז סובר כרבה אמאי לא מוקי כאן וכאן באין ש"מ. וכאן בהוחזק וכאן בלא הוחזק. דלל"ק הא מוקי מתני' דגיטין בש"מ והוחזק. וע"כ דר"ז חדא מינייהו נקט וה"נ י"ל ללישנא בתרא ע"ש

ולענ"ד יש לקיים דברי הלח"מ כדרכו ולא מטעמיה והיינו. שיש לומר דק' להרמב"ם ללישנא ב' דר"ז פוסל בחדא לריעותא אמאי מוקי למתני' דגיטין בש"מ. דמשמע דבזה לחודי' תליא ואם אין ש"מ כשר אף בהוחזקו והו"ל למנקט שניהם והכי הו"ל למימר כאן בשיירות מצויות א"נ בשהוחזקו. ולזה הוכיח דבהוחזק א"א לאוקמי מתני' כלל דא"כ גם בעבר שם אדם מקרי זמן מרובה. ומתניתין דקתני לאלתר כשר היינו אם רק לא שהה כדי שישהה שם אדם וכל זה ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא דר"ז סובר כרבה ל"ק כלום. דלא מיבעי ליה לר"ז למימר כאן שהש"מ והוחזקו. דממילא נשמע ממאי דאמר כאן באש"מ דכיון שאש"מ כשר אף בהוחזק. ועוד שאם גם יטעה אדם לומר דבש"מ לחוד פסול. אכתי ליכא תקלה. כיון שלא נבוא להקל. משא"כ לל"ב לא הו"ל לר"ז לומר כאן בש"מ דמשמע דבזה לחוד תליא ואם אין ש"מ כשר אף בהוחזק אלא הו"ל למימר כאן בש"מ. אי נמי בהוחזק. ואך עדיין ק' בהא דמסיים ר"ז כאן באש"מ דמשמע שכיון שאין ש"מ כשר אף בהוחזק. והו"ל לפרש דהברייתא איירי באש"מ ולא הוחזק כדי שלא נבוא להקל שלא כדין. וכזה ק' גם למ"ש הרמב"ן שם דר' ירמיה ור' זירא מש"ה לא מפרשי הברייתא באין ש"מ ולא הוחזקו דא"כ פשיטא. וק' דא"כ לר"ז ללישנא בתרא דפוסל בחדא לריעותא ע"כ מפרש לברייתא באש"מ ולא הוחזקו ומאי קמ"ל הברייתא. ודוחק לומר דר"ז לא חשיב ליה פשיטות ור' ירמיה ורב אשי סברי דהוי פשיטות. וע"פ דרכנו דלקמן יתבאר בס"ד דלר"ז מתוקמי הברייתא באמת באש"מ והוחזקו. אע"ג דפוסל בהוחזק ואין ש"מ היינו במתני'. משא"כ בגוונא דאיירי הברייתא שפיר איירי באש"מ והוחזק. ואתי שפיר בין להרמב"ם בין להרמב"ן

(ג) קושי' תוס' ד"ה האמר תנו וכו' דאמאי לא אוקמי רבה ור"ז מתני' וברייתא במצאו לאלתר. ותירוצם דחוק כמו שמבואר למעיין. ובעז"ה יתברר דרך מרווח לקושייתם ע"פ דרכנו דלקמן

(ד) קושי' הרשב"א בחדושיו לגיטין דמאי דחקי' ללישנא בתרא דר"ז פליג ארבה. הא באותו הלשון שאמר רבה. אמר ר"ז. ומה לנו לעשות פלוגתא ביניהם. ומה שתירץ שם דחוק מאד עיי"ש. ויתיישב ע"פ דרכנו דלקמן בעז"ה בשני אופנים

(ה) קשה שדברי רש"י סותרים זא"ז. דבב"מ כתב דמש"ה לא מוקי ר"ז הברייתא במצאו לאלתר משום דהו"ל לפלוגי. ובגיטין כ' משום דא"כ פשיטא דיחזיר. ולכאורה היה נראה. שזה תלוי בשתי הלשונות אליבא דר"ז אי ס' כוותי' דרבה. או לא. והיינו דבלא"ה ק' למ"ש רש"י בב"מ דאי לאלתר הו"ל לפלוגי. ואיך מוקי לה ר"ז באש"מ ואכתי הו"ל לפלוגי בברייתא בין ש"מ לאש"מ. וכבר הק' כן במהר"ם שיף. ומה שתירץ הוא דחוק ע"ש. ואך לכאורה יש ליישב עפ"מ שכתב תוס' ד"ה כאן וכו' דשמעתין אתיא כר"א דלר"מ דסובר ע"ח כרתי גם בלא נאבד פסול בהוחזקו. כיון דאינו מוכח מתוכו. וא"כ י"ל דתנא דהברייתא רוצה למנקט אליבא דכ"ע. ומש"ה לא מפליג דבשיירות מצויות לא יחזיר. דהא לל"ק דר"ז ס' כרבה אם ש"מ ולא הוחזק יחזיר. ולא משכחת שלא יחזיר אלא בש"מ והוחזקו. ולר"מ בלא"ה פסול משום שאינו מוכח מתוכו ואינו ענין למצא גט אשה. דגם אם לא נאבד כלל פסול לר"מ. ואך זה יתכן לל"ק דר"ז ס' כרבה. משא"כ ללישנא בתרא דר"ז פוסל בש"מ אע"ג דלא הוחזק שפיר כו"מ לפלוגי בברייתא דבש"מ אע"ג דלא הוחזק נא יחזיר. וזה איתי' בין לר"א בין לר"מ. וע"כ צ"ל דמש"ה לא מוקי ר"ז הברייתא במצאו לאלתר. דא"כ פשיטא. ולפ"ז היה מקום לומר דמ"ש רש"י בב"מ דמש"ה לא מוקי ר"ז באלתר משום דהו"ל לפלוגי. היינו לל"ק. דלדידי' אפשר לתרץ כן משא"כ ללישנא בתרא דליכא למימר דהוקשה לר"ז דהו"ל לפלוגי. צריכים לומר. משום דאי לאלתר פשיטא. ואולם עדיין אין זה מספיק דאכתי כיון דמוכרחי' לומר לל"ב דמש"ה לא מוקי ר"ז בלאלתר משום דא"כ פשיטא א"כ הו"ל לרש"י לפרש כן גם ללישנא קמא. כיון שתירוץ זה מתקיים לתרי לישני ותירוץ דהו"ל לפלוגי אינו מתקיים לחד לישנא. ואולם ע"פ דרכנו שלקמן יתבאר בס"ד. דלל"ק א"א לתרץ משום דלאלתר פשיטא. ולל"ב הוא שיתכן לומר כן. וא"כ א"ש שהוצרך רש"י לשנות טעמו ולפרש בתרי אנפי כי היכי שיתורץ לכל הלשונות הא כדאיתי' והא כדאיתי'

(ו) קושי' מהרש"א על תוס' בגיטין ד"ה האמר תנו וכו' דלפי משמעות דבריהם דר"ז לא דייק כלל לשון נמלך. דאורחא דמלתא נקט. דמשום שנמלך משום הכי י"ל שנאבד ממנו. א"כ לא הוצרך הש"ס למימר דלא פריך ממתני' משום דמוקי בלאלתר. ותיפוק לי' דבלא"ה ל"ק. דהא י"ל דגם באמר תנו אין נותני'. ונמלך דקתני. היינו שאלולי כן היינו תולי' שממנה נאבד. והיינו מחזירי' לה לראי'. וכבר נדחקו המהר"ם שיף והפ"י ליישב קושייתו יעו"ש. ולפי דרכנו דלקמן יתבאר בס"ד ישוב מרווח דלא תיקשי כלום

(ז) קשה לשיטת הרמב"ן שם שכ' דטעמיה דרבא דלא חייש לתרי יצחק משום דאותו יצחק שהלך מקורטבא לאספמיא מת לפני העדים. ולא חיישי' שמא יצחק ריש גלותא הלך לעלמא ואחר בא לקורטבא ומת. דאמרינן כאן נמצא וכאן היה. והיינו טעמא דמגבי' בשטרי דחבו בר ננאי. דאמרי' שמעולם היה ביד המוציאו. ועל זה בנה יסודו דע"כ הא דיצחק ריש גלותא ושטרי דחבו בר ננאי. שוים ממש. דאל"כ איך שקלן כהדדי לדמות זה לזה ע"ש. ולדבריו תיקשי קושי' תוס' שם ד"ה והא חבו וכו' דאיך מדמה רבא איסורא לממונא. כדפריך בב"מ היכי יליף מר איסורא מממונא. ומה שתירצו. ליתא לשיטת הרמב"ן שסובר דיצחק ר"ג ושטרי דחבו ב"נ שוים ממש. ויבואר ע"פ דרכנו דלקמן בס"ד דלשיטת הרמב"ן בלא"ה ל"ק קושית תוס'. וקושי' תוס' לא אזלא אלא לשיטתם: