דרוש וחידוש א פג

מאומה אם נתגרשה, או בארוסה ומעידים שנתקדשה ונתגרשה ע"י אביה) ואולי יש לומר דדוקא בממון אמרינן דהודאת שלא פרע מהני משום הודאת בעל דין אבל באיסור באם מכחיש להעדים הוא רק מדין שאחד"א, ל"ש לומר דהיא מודית דלא נתגרשה ושוויה אנפשה חד"א דהא היא אומרת דלא נתקדשה ולא אמרה מעולם דהיא אסורה. ובאמת קשה לי על היסוד, דא"א הייתי וגרושה אני דנאמנת מטעם הפה שאסר, למאי צריך לזה הא בלא"ה אין מאמינים לה כלל בתורת עדות דהיתה א"א אלא מדין שאחד"א, וכיון דאומרת שהיתה א"א אבל עכשיו גרושה, מעולם לא שוויה אנפשה חד"א: וביותר בנשבית וטהורה היא למ"ל מדין הפה שאסר הא ב"ד אין מאמינים כלל על מעשה שנשבית ומדין שוויה אנפשה חד"א הא השביה עצמו אינו האיסור רק דחשש שנטמאה וכיון דהיא אומרת דטהורה היא מעולם לא שווים אנפשה חד"א דהא אומרת דנשבית ולא היה טומאה דאין בזה חד"א וצ"ע

שם גמרא ומי חציפא כ"ה כו' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. תימא הא מ"מ חזינן דלא דייקא בגירושין כ"כ כמו במיתה דהא תנן דמת בעלי נאמנת משום דייקא ומנסבה, וגרושה אני תנן דאינה נאמנת זולת בפה שאסר וע"כ משום דסומכת וסוברת אם יבוא בעלה תעיז בפניו לומר גרשתני, וצ"ל דלענין יסוד דייקא שוים, אלא דבמת דהוי עיגון יותר אם ימות בלא עדים, ע"כ ראו ז"ל לסמוך יותר על החזקה, ובני יקירי הרב רבי שלמה נ"י כתב אלי להשיב על קושיא זו בעצה עמוקה דבאומרת גרושה אני היינו טעמא דא"נ משום דאם יונח שהיא נאמנת ממילא גם אם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך והיא תודה יהיה הדין שבל נוציאה מבעלה שני, דנימא לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (דף יב ע"ב) ונחזיק דבריה שאמרה גרושה אני ונתלה דעכשיו משקרת דנתנה עיניה באחר, וכיון שכן חזר הדין ממאוחר אל המוקדם דא"א לה להאמינה כשאומרת גרושה אני מטעם חזקה א"א מעיזה, דאימא שלא הים בדעתה כלל להעיז אלא שאם יבא בעלה תודה לדבריו אלא דסומכת שמ"מ אל תצא מהשני, ואולם הכא בשנים אומרים מת כו' דבאשם תלוי קאי וכל טעם ההיתר משום דאומרת ברי לי, הנה אם תודה אח"כ לבעלה, אף דלא נאמין לה מ"מ יהיה נופל הברי שלה ותצא משום דהיא קאי באשם תלוי ועל כרחך כשאמרה גרושה אני סמכה עצמה שתכחיש לבעלה ואיתא לחזקה א"א מעיזה ומש"ה שפיר הקשה להאמינה, [אאב"ה עיין בתשובות אאמ"ו זצוק"ל ח"א בחלק הכתבים בסי' קע"ג תשובת אחי נ"י בארוכה]

דף כג ע"א תד"ה מ"ש, כיון דלא מפליג, במהרש"א הקשה גם רבא אמר לעיל כהאי לישנא וס' כרמב"י ואעפ"כ לא מפליג. ונראה דלק"מ דהא בלא"ה צריכים להבין דאמאי לא פרכינן מסיפא דלא מפליג, והא בנשאת ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא, וא"כ הברייתא דלא כמאן, וצ"ל דבסיפא ליכא דיוק דלא מפליג דלישנא וב' עדים אומרי' לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא, דלא תנשא הוא משום שכבר באו עדים דלא נתגרשה ועלה קאי ואם נשאת ול"צ להפליגו ורק ברישא אלו מיירי דוקא בנשאת ואח"כ ב"ע דנתקדשה היה צריך להפליג כיון דפשטא דלישנא לא משמע כן, וביותר דאיך שייך שבאו עדים דלא נתקדשה קודם שבאו עדים דנתקדשה וא"כ ממילא ליתא לקושית המהרש"א דרבא ל"צ להפליג דהלשון ממילא משמע דמיירי בבאו עדים ואח"כ נשאת

שם ע"א גמרא אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת כו' ואיכא ע"א דקא אפיך. מסתפקנא באשת כהן שנשבית וע"א מעיד דטהורה והיא אומרת טמאה אני די"ל דאינה נאמנת דאמרי' עיניה נתנה באחר ודינא דהכא רק בפנוי' שאומרת טמאה, או כיון דנשבית ויש חשש גדול לטומאה נאמנת וכמו ברגלים לדבר דנאמנת וצ"ע לדינא

שם גמרא הא תו למה לי היינו רישא וא"ת ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא ובתוספות הקשו כן. וי"ל למ"ש הר"ן בסוגיין דאף דבבאו בבת אחת בכל מקום הוי ע"א בהכחשה ולא אמרינן דזה שהאמינה התורה הוי כשנים צ"ל דבשבויי' הקילו עיי"ש ולדברי תוס' לעיל (דף כב ע"ב ד"ה א"ה) דבמילי דאורייתא הדין כן בכ"מ דאף בבאו בב"א הוא כשנים ורק בע"א אומר מת בעלי דלא מהימן אלא מדרבנן בזה לא הוי כב' אלא בבאו זה אחר זה אבל לא בב"א, וא"כ ממילא בשבויה דעדיף יותר דמדאורייתא ל"צ לנאמנותו אלא דרבנן אסרוה לשבויה מכיון דהם האמינוהו לע"א בודאי כחו יפה כמו בהימנותיה במילי דאורייתא מש"ה אף בבאו בב"א הוי כב', א"כ מרישא דרישא לא נשמע זה דרק כיון דהיא אמרה תחלה וחברתי טהורה היא כב' מש"ה כשאח"כ אפיך העד ואמר חברתך טמאה א"נ אבל באני וחברתי טמאה דכשבא העד המפיך כבר הוא מוכחש מהראשון סד"א דלא הוי כב' מש"ה הפרכא רק מסיפא דרישא דאני טהורה וחברתי טמאה דא"נ על חברתה הרי דאף דהיא אמרה תחלה חברתי טמאה א"נ נגד העד המפיך אח"כ. והנה מאי דמקשה דחתיכה דאיסורא מרישא שמעינן יש להקשות עליו דהא י"ל דדוקא ברישא דהעד המפיך אומר את טהורה כיון דתוך כ"ד אמר וחברתך טמאה ועל עדות זו אנו דנין דהיא שאמרה חברתי טהורה הוא כשנים ומחזיקינן לעדות המפיך בזה לשקר מש"ה גם עדותו דאת טהורה בטלה כההיא דבב"ק דבהוזמו על הטביחה בטל גם עדות גניבה כיון דבתכ"ד העידו על הטביחה והוזמו עלה, ומש"ה נאמנת על עצמה כיון דהעד נפסל אבל במציעתא דאני וחברתי טמאה והעד אומר את וחברתך טהורה דלא נפסל העד בעדותו על חברתה ס"ד דנאמן גם לגבי דידה וי"ל דדוקא התם דמעידן שהעידו על הטביחה נפסלו לכל עדות בעולם בזה אמרינן דאף דמקודם העידו שגנב מ"מ כיון דעדות טביחה הוא תוך כדי דבור הכל חד וכאילו העידו טבח וגנב אבל אלו לא נפסלו להעיד אח"כ היה מתקיימת עדות גניבה וכדאמרינן התם דאם מכאן ולהבא נפסל עדות גניבה קיימת, ולהכי בזה דהעד המפיך אף דדנין דעדות שלה וחברתי טהורה הוי כתרי היינו לענין הך מלתא הימנוה רבנן כבי תרי אבל לא שיפסול העדות המפיך לשאר עדיות. וכן נראה אף בעד סוטה דמדאורייתא הוא כתרי וע"א אומר לא נטמאת הוי כחד במקום תרתי והיינו ג"כ לאותו עדות אבל מ"מ העד דאומר לא נטמאת לא נפסל לשאר עדות ולא הוי כהוכחש על פי שנים ואם כן עדות המפיך בזה שאומר את טהורה לא בטל אם לא מדין שוויה אנפשה חד"א

דף כד ע"א תד"ה וכן כו' וי"ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר מסיח לפ"ת. תמיהני דא"כ דמוכח דעכ"פ תרומה דרבנן קיל משבוי' עדיין יקשה הא בשבויי' קטן נאמן אף בלא מסיח לפי תומו כדקתני לקמן (דף כז ע"ב) בברייתא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת ומוקי ליה שם בליכא מסל"ת, ואלו בתרומה דרבנן אין קטן נאמן באין מסל"ת דהא תנן במתניתין (דף כח) ואלו נאמנים להעיד בגודלן כו' להאכיל בתרומה ומוקמי שם בתרומה דרבנן הרי דנאמן רק להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אבל בעודו קטן אינו מעיד, וצלע"ג

שם גמרא דר' יהודה אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא קשה לי מאי רומיא הא שני ושני [אאב"ה וכן הקשה הפ"י] דהכא דע"א נאמן בעדותו בעצמותו לא משוי חשש דגומלין לריעותא לבטל עדותו משא"כ התם דבעצמותו אינו נאמן כיון דהוא ע"ה וחשוד על המעשרות אלא דבאנו להוכיח דבקושטא מעיד מדאמר שלי אינו מתוקן בזה אמרינן דאין זה הוכחה דדלמא אמר כן משום גומלין והדרא לדינא דע"א א"נ. ואולי דמ"מ הוי כסברות הפוכות דר"י חייש הכא יותר לגומלין ורבנן חיישי התם יותר, ומדוקדק לישנא דר"י אדר"י קשיא היינו דמכח זה דרבנן אדרבנן קשיא ואתי שפיר במה דמשנינן דטעמא דר"י משום דמעלין מתרומה ליוחסין היינו דממילא מיושב רומיא דרבנן די"ל כנ"ל

שם ע"ב תד"ה אמנה, וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש ודאי אכולי' מלתא קמסהדי קשה לי באם לא כתבו כהן לא יהיה סימן שזה יוסף בן שמעון הוא הלוה דלמא אידך יוסף בן שמעון הוא הלוה והא דלא כתביה לסמן אותו כהן משום דבאמת אין יודעים בבירור כ"כ שהוא כהן להעלותו ליוחסין

שם תד"ה חד אמר מעלין, וא"ת אמאי לא חשיב ס"ת שקרא בחזקת כהן כדלקמן. לא זכיתי להבין איך מבואר זה לקמן (דף כה ע"ב) הא י"ל דלקמן העלוה לכהונה היינו לתרומה וס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין אבל ליוחסין י"ל דאין מעלין מס"ת

דף כה ע"א גמרא קתני מיהו נשיאת כפים והא דומיא דאכילת חלה קתני. קשה לי למה צריך למידק מדומיא בלא"ה ליפרוך כיון דאמרת דמאכילת חלה מעלין ליוחסין איך אפשר