דרוש וחידוש א עג

הוא יקשה (אאב"ה גם זה הקשה הפ"י) ואפשר לדחוק דלהך ס"ד לא ידענו דטעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות והיה סבור דמדינא הוא אין אונס בגיטין, וביותר י"ל דלק"מ דדוקא לענין דלתקני גט לאחר מיתה דכל התקנה יהיה רק לענין מיתה בזה אמרינן דל"צ לתיקוני דמיתה אית ליה קלא ול"ש צנועות ופרוצות, אבל לענין דין אונס דהתקנה הוא משום אונסים אחרים ממילא אף באונס מיתה דיש קול לא חילקו בין אונס לאונס, ולפ"ז ניחא דבפשוטו ליכא קושיא לל"ק דרבא מההיא דרבא דאכלו ארי די"ל דבמיתה דיש קול ל"ש צנועות ופרוצות והא דבמעכשיו אם לא באתי ומת תוך י"ב חודש דהוי גט באמת לא מתקנת צנועות ופרוצות אלא מטעם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וא"כ ממילא ליכא קושיא מההיא דאכלו ארי דבזה כבר חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה, אבל לבתר דפסקו בשם ר"ח כל"ק מכל הני דמייתי סייעתא לל"ק ולא סמכי אשנויי דחיקי, דמשמע מכל הני דמייתי סייעתא והיינו דלא דחינן מטעם ניחא ליה דלא תפול ק"י אלא דהטעם דאין אונס בגיטין ומוכח דאף באונס מיתה אמרינן כיון דשייך התקנה בשאר אונסים וכנ"ל לזה הקשו מההיא דאכלו ארי, ותירצו דגם לענין התקנה דצנועות ופרוצות שייך החילוק דעל אונס דל"ש כלל לא יחושו הצנועות, ואף דכתבנו דלא חילקו בין אונס לאונס היינו דתקנו בכל אונסין דשכיח אבל לא באונסין דלא שכיח, ונכון בעזה"י

שם תד"ה אי איכא כו' ועתה נוהגין לישא אף בששי דדוקא בימיהם. והא דאמר רב שמואל בר"י אי איכא וכו' נשאת בכל יום והא בע"ש אין נשאת יש לומר דרב ושמואל ס"ל דההלכה כברייתא דלא יבעול בתחלה בשבת ונשאת בע"ש בממ"נ אם יבעול ביום יבא לב"ד ואם לא יבעול ביום אסור לבעול עד אחר שבת וישכים לב"ד. בא"ד ועוד לפירוש הקונטרס כו' שע"י כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים ואין שייך לומר עכשיו כן. קשה דמ"מ אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' לא תנשא בא' בשבת בכדי שיבא לב"ד ובלא בירור תאסר דהוה רק חד ספק ואפשר דאזלא לפי תירוצם הראשון בריש מסכת בכונת רש"י דמשום שמא יתברר לחוד לא תקנו, וא"כ י"ל דבא"כ כיון דהוי רק חד ספק ואסורה לו לא חיישינן דיתקרר דעתו והתקנה היה רק משום א"י דיתקרר דעתו דהא מותרת מטעם ס"ס ותקנו שישכים לבא לב"ד ויבורר בעדים ומשום לא פלוג תקנו גם באשת כהן, מש"ה לדידן דליכא משום יתברר ליתא לתקנה כלל ואף א"כ מותרת להנשא דממילא לא יתקרר דעתו וק"ל

שם גמרא ודוקא אביו של חתן וכו' דליכא אינש דטרח להו אבל אפכא לא. אף דבאין לו בנים מיירי מכל מקום בשאר מתים אסור לכנוס מיהו במתה אשתו והניחה לו בנים קטנים י"ל דגם תוך ז' מותר לכנוס וכדמשמע בפשטות מעשה דיוסף הכהן בפ"ג דמ"ק דמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותך, וטעם החילוק משום דבאין לו בנים טעם ההיתר משום פו"ר וכיון דבין כך אסור לבעול כלום תועלת יש בכניסה, אבל בהניחה לו בנים קטנים ימצא התועלת המכוון שיפורנסו הבנים וכמו שהתירו בשביל זה תוך ל' י"ל דהתירו נמי תוך ז'. ובתוס' כתבו "ותוך ז' ודאי אסור כדמוכח הכא", ובעניי איני מכיר ההוכחה

שם תד"ה אבל אפכא וכו' ואע"ג דתנן בפרק החולץ וכו' דבלא"ה אסורה (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו זצ"ל בחדושיו במסכת מ"ק (דף כג ע"א) לתמוה על זה

דף ה ע"ב גמרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקד פקיד כו'. וא"ת וכי לא ידע הברייתא שמא ישחוט בן עוף וי"ל דידע להברייתא אלא דס"ל דאינו ההלכה כן מכח אידך ברייתא דקתני ולא יבעול בתחלה בשבת משום חבורה דמשמע במ"ש מותר ולא ס"ל לחששא דישחוט ב"ע ובזה סמכינן על ברייתא זו דלא חיישינן לשחוט ב"ע, ומה דאוסר בברייתא משום חבורה י"ל דפליגי בזה ר"י ור"ש וכמ"ש בתוס', והתוס' כתבו דע"כ לא ידע הברייתא זו ולענ"ד אין צורך לומר כן

דף ו ע"א תד"ה האי מסוכרייתא כו' והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי קשה לי הא פ"ר דלא ניחא ליה הוי משא"צ לגופה דלר"י חייב וא"כ י"ל דרב סבר בהאי כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מצינו דשמואל סבר כן דבדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש ובמשאצ"ל ס"ל כר"י כדאיתא בשבת, והא דמתרצינן דמודי ר"ש בפ"ר היינו דאלו לא הודה ר"ש בפ"ר דמ"מ מקרי אינו מתכוין א"כ אא"ל דסבר בהא כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מ"מ הוי אינו מכוין דבזה ס"ל כר"ש ולזה אמרינן דמודה ר"ש דלא מקרי אינו מכוין ובשארי איסורים אסור לר"ש אלא דבשבת הוי משאצ"ל, וי"ל דרב ס"ל בהא כר"י דמשאצ"ל חייב, וצריך התיישבות

שם בא"ד ועל פי' הערוך קשה דתנן המפיס מורסא ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומותר ודוקא משום צערא אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל. תימא הא מפיס מורסא מכוין להמלאכה דהיינו לפתוח המורסא דזהו המלאכה אלא דאין צריך לגופה להוציא ולהכניס אויר אלא להוציא ממנה ליחה ופשיטא דזהו אסור כמו כל מלאכה שאצ"ל כמו מכבה וחופר בור, והערוך אינו מתיר רק באינו מכוין כמו בגיגית דאינו מכוין שיעשה כלל הסחיטה ומה זה שהקשו (אב"ה עיין בכורות דף כה ע"א תד"ה גוזז במספרים)

דף ז ע"א גמרא א"ל רב פפי לרב פפא מה דעתך (דאמרת משמיה דרבא דרק ביום טוב שרי למבעול בתחילה אבל בשבת לא). תימא הא בריש פרק הנחנקין בסנהדרין (דף פד ע"א) מבואר דשגגת סקילה אסור ושגגת לאו מותר (ובתוס' שם ד"ה ור"ש הקשו דא"כ שמואל דס"ל במלאכה שא"צ לגופיה כר"י איך סבר בשבת דבשא"מ מותר גבי מיחם הא הוי שגגת סקילה, ועיי"ש מה שתירצו, ותוכן דבריהם דדוקא דהחשש קרוב דשמא יהפוך ידו בענין שיהא פסיק רישא בזה החמירו באיסור סקילה) א"כ דלמא רבא ס"ל כשמואל דהלכה כר' שמעון בדבר שא"מ והלכה כר"י במלאכה שאצ"ל, וס"ל דלא הוי מקלקל אצל הפתח, ומש"ה בשבת אף דלא הוי פ"ר אסור דשמא לא יטה כראוי, ויבעול בענין דיהיה פ"ר (והרי אביי הקשה דהוי פ"ר אלא דמשנינן יש בקיאין בהטיה עכ"פ חשש איכא שמא יבעול בענין דהוי פ"ר) ובשבת דאיסור סקילה אסור וביו"ט דאיסור לאו שרי, וצריך תלמוד

דף ט ע"א גמרא ל"צ באשת כהן וא"ת ונוקמה אחזקה דהיתה כשרה לכהונה ולא זנתה תחתיו ובתוס' הקשו כן. וי"ל דהוי ס"ס לחומרא ספק תחתיו ואת"ל אינה תחתיו שמא לנכרי (אאב"ה גם הפ"י הקשה כן) ואף דקיי"ל כר"ג לקמן בראוה מעוברת דאפילו ברוב פסילים נאמנת (וכ' תוס' הטעם דס"ל) דאשה מזנה בודקת ומזנה מ"מ דלמא אנסה נכרי, דהא רוב אונסים יש להם קול הוי רק רוב מדרבנן ומדינא הוי ספיקא, ובההיא דר"ג ליכא קושיא דדלמא באונס דמ"מ לא הוי נגד רוב פסולים די"ל דדלמא ברצון היה וקיימא חזקה דבודקת ומזנה, גם כתבתי בתשו' דבודקת ומזנה לאו ענין חזקה הוא אלא דלא הוי נגד רוב פסולים די"ל דבאמת באו פסולין לה והיא לא נתרצית להם עד שבא כשר ונתרצית לו, וא"כ עכ"פ ספיקא הוי שמא נתרצית לפסול והוי ס"ס להחמיר ומהתימא על התוס' דלא נחתי להכי. ואולי התוס' ס"ל דמיירי בכל גווני אף בעיר דכולה ישראלים וכשרים לה וזה לא חיישינן שנבעלה בשדה לפסול דאמרינן כאן נמצא כאן היה דנבעלה במקום מציאתה, וביותר דלשיטת ר"ת (שהביאו תוס' ריש מכילתין) דביאת נכרי ל"ש ביאה, ובהכרח הא דמוכח מכמה סוגיות דנבעלה לנכרי אסורה לבעלה כמ"ש תוס' שם היינו מדרבנן, וא"כ יקשה באוקימתא באשת ישראל ונתקדשה פחות מבת ג' דמ"מ לשתרו דבדאורייתא הוי ס"ס ספק נכרי ספק אונס, ובדרבנן הוי ספק דרבנן דשמא באונס דכמו דספק אונס מקרי ספק לענין לצרף לס"ס בדאורייתא ה"נ הוי ספק מעליא לענין ספיקא דרבנן כדמשמע בכ"מ דספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא דמיין להדדי, (ועיין בד"מ יו"ד סימן פ"ג גבי דגים מלוחים) ויהיה בהכרח לומר דמיירי היכא דכולו ישראלים וליכא ספק נכרי, אף דמ"מ י"ל דלהך אוקימתא באשת ישראל מיירי בליכא לספוקי בנכרי אבל לאוקימתא בא"כ מיירי באיכא לספוקי בנכרי, או דמיירי כהדדי בכולה ישראלים אבל מ"מ בתוכה פסולים לה, מ"מ ס"ל לתוס' דמשמע דמיירי בכל גווני אף בליכא לספוקי בנכרים, ודוחק. תו קשה אף אלו ידעי' ודאי דהיא אינה תחתיו מ"מ ספק לכשר או לפסול אסורה (אאב"ה וכן הקשה בש"מ) כדמשמע להדיא בסוגיא דראוה מעוברת דטעמא