דרוש וחידוש א סב

לקמן (דף כג ע"א) ר"ע אומר ביו"ט חמשה ביוה"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן, והא עכ"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת, והרי לרע"ק יוה"כ טפי במנינא משבת, ואפ"ה מוסיפין בשבת ולא חיישינן במה דמשוה ליה ליוה"כ, ופירוש אחרים שבר"ן צריכים לימוד

דף כב ע"א רש"י ד"ה ואמצעי דולג, שאם לא ידלג הוא כו'. לא זכיתי להבין הא אם לא ידלוג הוא, השלישי ידלוג ויתחיל מתחילת פסוק יהי רקיע, ואיך כתב רש"י דהא צריך להתחיל בפ' פחות מג"פ, גם הלא עתה דאמצעי דולג מתחיל הוא בפ' פחות מג' פסוקים, והו"ל לרש"י לומר דאם השלישי ידלג יהא בראשון אין משיירין וגם בשני אין משיירין, וטוב יותר דאמצעי דולג, ויש בראשון לבד אין משיירין, ועל השני אין מתחילין, דעדיף טפי מלעבור ב' פעמים על אין משיירין, ועכ"פ לשון רש"י צ"ע

דף כד ע"ב מתני' האומר כו' ציפן זהב [להתפילין] הרי זה דרך חיצונים. דהלכה למשה מסיני דבעי עור, והכי משמע בשבת (דף כח) דאיתא התם דמש"ה כותבין על עור של עוף, דעור של עוף עור מקרי, משמע דאם לא היה נקרא עור לא היו כותבין. ורש"י ז"ל פירש, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהא הכל מבהמה טהורה. ובר ידעתי איך מתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא, ובסנהדרין (דף מח) כתב רש"י ז"ל בעצמו דהלכה למשה מסיני הוא, ועל עור בהמה טמאה כתב דרשא דלמען כו' מן המותר בפיך, והכא דלא קתני במתני' רק ציפן זהב לא הו"ל לרש"י למנקט טעם דמן המותר בפיך

דף כו ע"א רש"י ד"ה לא שנו, ובית הכנסת בחשיבתו עומד. מבואר דס"ל דבלא מעמד אנשי העיר קיימא בה"כ בקדושתיה, והאי מתני' דלקמן חוץ מד' דברים, צ"ל דמיירי במכרו במעמד אנשי העיר, ואעפ"כ אסור בד' דברים, והאי תילא צ"ל דזריעה קיל מהארבעה דברים. ותימא לי מדברי רש"י, לקמן (דף כז ע"ב) ד"ה ורבנן כו' ומעלין להו, וכיון דכתב רש"י דמעלין הדמים, ע"כ דמיירי בלא מעמד אנשי העיר, ואיך כתב רש"י עליה כל מה דבעי ללוקח חוץ מד' דברים, הא בלא מעמד אנשי העיר, הבית הכנסת בקדושתיה קיימא, וד' יחנני וילמדני

מסכת יבמות

דף ב' ע"א תוס' ד"ה ואחות אשתו וכו', ופריך עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה משמע דקני לה. אף דשם אמרינן עלה אשתו נמי קעביד מצות עונה והא פשיטא דבאשתו נדה ליכא מצות עונה, וע"כ דקעביד מצוה היינו לפי טעותו דטעה בדבר מצוה, א"כ הכא נמי יש לומר ביבמה כן, מ"מ יש ראיה מהך לישנא דשם דר"י אית ליה דר"ל דנתחלף לו נותר בצלי דחייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב, א"כ מדס"ל דביבמתו נדה פטור מוכח דבאמת עשה מצוה וקני לה, ופירכת הש"ס הנ"ל אשתו נדה נמי, היינו לאידך לישנא דר"י פליג על ר"ל וס"ל דאפילו לא עשה מצוה פטור, כנלע"ד בכוונתם אף דלשונם אין מדוקדק כ"כ

ע"ב במתני' וכולן שמתו וכו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות הטעם דאילונית משום דהוי מקח טעות ואינה אשת אחיו, וא"ת מה טעמא דרבי מאיר דקטנה לא מתיבמת שמא תמצא אילונית ופוגע באשת אח. והא אינה אשת אח כלל. תירצו בתוס' בשם ר"ת דזהו באמת רק בקיבל עליה. ובשם הר"ר אברהם מבורגולייה תירצו דמתני' דהכא מיירי בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אלו היה קיים לא היה מקפיד. ונראה לי תירוץ הר"ר אברהם עיקר. דעל תירוצו של ר"ת קשי' לי מלקמן פ' הבא על יבמתו (דף סא ע"ב) וכר' מאיר מי סבר לה (ר"א) וכו' ותניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר"א. ומה קושיא דלמא ר"א מיירי בלא קיבל עליה. ומה שדחו בתוס' תי' הר"ר אברהם מהתוספתא דאיתא נמצאת אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות. יש ליישב. די"ל דודאי רובא דאנשי קפדי ומיעוטא הוא דלא קפדי. ומש"ה בנמצאו אילונית לאחר מיתה צרותיהן מותרות דלא חיישינן למיעוטא אבל בההיא דקטן וקטנה דר"מ הוא דסובר לא חולצת דחייש למיעוטא. ולדידיה שפיר חייש שמא האח שמת מהמיעוט דלא קפדי. וא"ת הא אמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לד ע"ב) כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטים לע"ז, ואיכא נמי שאר בהמות כו' הוי ליה מיעוטא דמיעוטא (ולא היה חייש ר"מ לאסור גבינות בית אוניקי בהנאה, לולי טעמא דנתן שרוב עגלים נשחטין לע"ז) יש לומר התם שאני, דהמיעוט השני הוא מכללא דהמיעוט הראשון, דהעגלים הן מיעוטא, ומאותן מיעוט עגלים נשחטין מיעוט מהן לע"ז, אבל הכא כל חד מיעוט עומד בפני עצמו, דעלי' חיישינן שהיא ממיעוט נשים דאילונית הן, ועל הבעל חיישינן שהוא ממיעוט דלא קפדי וכל אחד מהני הוי מיעוט מעליא

דף ג' ע"א גמרא מנינא דרישא (דקתני ט"ו נשים פוטרות צרותיהן) למעוטי מאי ומנינא דסיפא למעוטי מאי, למעוטי דרב (דאית ליה צרת סוטה פטורה) ודרב אסי (דאית ליה צרת אילונית פטורה). קשה לי למ"ש התוס' פ"ק דגיטין (דף ה' ע"א) ד"ה בשניסת, דלא שייך לומר מנינא למעוטי, מאי דבלא"ה לא מצי למחשביה, וכ"כ בפ' כל היד (נדה דף יח ע"ב) ד"ה האמר, והרי הכא לא מצי למחשביה כיון דאינן בצרת צרתה ולומר דרב לא ס"ל להא, אלא דאף מה שאינה בצרת צרתה ראויה למחשביה מ"מ תיקשי דהא אמרינן בסמוך, ואי לא ס"ל בהדדי חדא למעוטי דחבריה, והדר מקשינן לרב ולר"א ליתנינהו (במתניתין צרת סוטה ואילונית בהדי הנך) ומשני לפי שאינן בצרת צרתה א"כ לכל אחד מאי דלא חשיב דינא דידיה על כרחך משום דאינה בצרת צרתה וא"כ האיך אמרינן דמנינא למעוטי דחבריה הא בלא"ה לא מצי למחשביה

דף ד' ע"א גמרא בשומרת יבם הכתוב מדבר ולעבור עליו בשני לאוין. קשה לי על השמטת הרמב"ם והסמ"ג והחינוך לדבר זה דעובר בב' לאוין, והא כיון דקיי"ל כרבנן דאנוסת אביו מותרת, ע"כ קרא דלא יגלה לשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין. ונלע"ד ללמוד מדברי רש"י לקמן (דף מט ע"א) דלר"ש התימני דיש ממזר מחייבי כריתות מדסמיך ליה לא יבא ממזר, מה"ט גופיה לאו דלא יגלה בשומרת יבם של אביו כתיב לסמוך ללאו דלא יבא ממזר להורות דיש ממזר מח"כ, ולר' יהושע דאין ממזר אלא ממיתות ב"ד, וס"ל דלא יבא ממזר קאי על לא יקח איש את אשת אביו, ע"כ דלא יגלה אי דמיירי באנוסת אביו, אי בשומרת יבם של אביו, ולעבור עליו בב' לאוין (עיי"ש היטב) א"כ ע"כ הא דאמרינן בסוגיין ובר"פ נושאין דלרבנן בשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין, היינו לתרץ אם נימא דס"ל כר"י דלא יבא ממזר לא קאי עלה, אבל לפי ההלכה דקיי"ל כר"ש התימני אצטריך קרא דלא יגלה לגופיה, משום סמיכתו ללא יבא ממזר. וזהו לשיטת רש"י, אבל לתוס' שם הוא בהיפוך דלר"י אצטריך לא יגלה לאורויי דדוקא מולא יקח עד לא יגלה היינו חייבי מיתות ב"ד הוי ממזר דלא נילף לח"כ מהקישא דר"י אבל לר"ש התימני אייתר לא יגלה, דלאורויי דהוי ממזר מח"כ בלא"ה ידעינן מהקישא דר"י, אע"כ דאתי לעבור בב' לאוין, א"כ לדינא דקיי"ל כר"ש התימני עובר בב"ל, וביש"ש (פי"א סי' ג') כ"כ לקושטא דמלתא דאתי לעבור בב' לאוין. ואולם קשה לי למ"ש היש"ש (שם סי' ב') שהקשה דמנ"ל דאשה ובתה לא מיירי גם מאנוסתו, ומה דמשני רבא דא"כ קרא דבת בנך מיותר דלמא לעבור בב"ל, ותירץ דס"ל לרבא דל"ש לומר לעבור בשני לאווין אם לא שתמצא כל שם בפ"ע. בת בנך לחוד ובת בתה לחוד. אבל אם איתא דגם מאנוסתו חייב משום אשה ובתה לא משכחת זה בלא זה עיי"ש. וקשה לי מהך דהכא בשומרת יבם ש"א דלא משכחת זה לחוד בלי שיהיה ג"כ משום אשת אחי אביו. ואעפ"כ אמרי' לעבור עליו בב' לאוין

שם תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו נ"י במס' ביצה דף יד ע"ב)

דף ז ע"ב גמרא מוטב יבא עשה (דפסח) שיש בו כרת וידחה לעשה שאין בו כרת (ויכנס הטבול יום להר הבית להכניס ידיו לבהונות לטהר לאכול פסחו לערב). ואין זה דומה לערל הזאה ואיזמל. דהעמידו חז"ל דבריהם במקום כרת. דהתם אלו היה דאורייתא לא היה מותר. דמכשירים אינו דוחה שבת ואמרו חז"ל ששבות דבריהם יהיה כוחו כאלו הוא דאורייתא.