דרוש וחידוש א סא

קאי אברייתא דלעיל מיני'. אבל א"א לפרש הכי, חדא דתיקשי על ר"ת עצמו דמה לי' להוכיח בדרך דמיון תכבוסת לכיחול ופרכוס, ולא הוכיח מדבר מפורש בברייתא, דתכבוסת מותר רק בתכפוהו אביליו. ותו הא מה דמוקי ברייתא דבוגרת בכיחול ופרכוס ולא מפרש לענין רחיצה, היינו כי היכי דלא תסייע מיני' לרבא דאבל אסור בצונן, וא"כ לר"ח לשיטתי' דאית לי' באמת דאבל אסור בצונן לדידי' מתוקמא הברייתא כפשטה לענין רחיצה דבוגרת אינה רשאי לנוול שריא ברחיצת צונן ונערה אסורה, ולדידי' לא מצינו כלל כיחול ופרכוס בברייתא, ואיך יוכיח ממנה לתכבוסת וילמוד מאינו למוד, וד' יגלה עפר מעיני, ויגלה לי סוד כוונת רש"י ז"ל בזה

דף יד ע"ב גמרא, והן מתעטפין ויושבין באבלם. כתב רש"י ז"ל ד"ה אבל, אבל ומנודה חייבים בעטיפה, דכתיב ועל שפם יעטה. ותימה הא הך קרא במצורע הוא דכתיב, ואבל נפקא לן במועד קטן (דף טו ע"א) מדקאמר הקב"ה ליחזקאל לא תעטה על שפם, משמע דאחר צריך עיטוף, ובמנודה לא מייתי קרא כלל, והוא איבעי' דלא איפשיטא שם, אם מנודה צריך עטיפה, דדלמא מנודה לשמים שאני

דף יח ע"א גמרא, לימא מתשעה בי' (בניסן אתותב' חגא דשבועיא דלא למספד בהון, ותמניא גופא ממילא אסור, דהוי יומא דאתוקם בי' תמידא, כדקתני מריש ירחא דניסן ועד תמניא בי' אתוקם תמידא, ומשני) כיון דאלו מקלע מלתא (גזירה שצריכין להתענות) ובטלינה לשבעה (דכבר רשאי להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין, יהא עכשיו מ"מ) תמניא גופא אסור משום חגא דשבועיא. ואי קשיא אכתי לימא מתשעה בי', ומ"מ יהא תמניא אסור (אף היכא דאזיל מיני' יו"ט דתמיד) מחמת שיהי' קמי יומא דחג שבועיא, (דהא כל הכתוב במגילת תענית לפניו נמי אסור), י"ל דמש"ה נקט מתמניא, דנפקא מיני' אם מקלע מלתא ובטלי' לששה ימים דיאסר היום שביעי מחמת יום שלפניו של תמניא, ומה דקאמר ובטלינה לשבעה ולא קאמר ובטליניה לששה י"ל דהתרצן מתרץ רק מה דהקשה לי' תמניא גופא, הא אסור דהו"ל יום דאתוקם תמידא, על זה מסיק לתרץ ובטליניה לשבעה, ואם נפרוך תיפוק ליה דאכתי הוי יום שלפניו, נתרץ בטלינה לששה, ועוד י"ל דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ נפקא מיניה דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כי אם בתענית אבל בהספד היה שרי, אבל מצד יו"ט עצמו אסור גם בהספד. ורש"י ז"ל תירץ על קושיא זו, דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כיון דמחמת יו"ט גופי' בטל איך ניקום ונגזר מחמת יום שלפני יו"ט, וכמו דמתרץ בש"ס לקמן ביום טוריינוס ותימה בעיני שמשוה את החילוקים דהא אינו מהדומה כלל, דהתם כיון דהצרה שבאותו יום עצמו, שנהרגו בו שמעי' ואחי' גורם לבטל היו"ט עצמו ממנו, כש"כ שיש כח בהצרה לבטל טיבותא דידיה מחמת יום שלפניו, משא"כ הכא דיום תמניא עצמו אין בו סבה שיגרום לבטל עצומו, אלא כיון דבטליני' לשבעה וא"א לבטל לחצאין ממילא נמשך תמניא עמו ונתבטל, והיינו במה שהוא מצד שמחובר לחג דשמנה ימים דאתוקם תמידא, אבל במה שהוא שלפניו מיום תשעה בזה הוא ענין נפרד, ולא בטל בביטול חג דתמידא, וד' יאר עיני בדברי קדשו של רבינו הקדוש רש"י ז"ל

מסכת מגילה

דף ב' ע"א מתני' מגילה נקראת כו' חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה [דהוי ליה י"א]. כרב רש"י ז"ל וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו, דמיום הכניסה ליום הכניסה מקדים לא מקדמינן. קשה לי, הא בסוגיא (דף ד' ע"ב) משנינן על הך קושיא הו"ל עשרה ועשרה לא תקנו רבנן, והדר פריך מהא דחל ביום ה' דלקדמיה ליום הכניסה, ועלה משני דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן, ואף דממילא מיושב בזה גם הפרכא ראשונה, מ"מ אמאי לא נקט רש"י זה מקודם על חל להיות בחמישי וביותר דגם על הרישא דחל להיות ביום חמישי אין אנו צריכין לזה, דהא בסוגיא מבואר דהפרכא רק למה דהי' סבר תחילה דתקנתא דכרכין הוא כדי שיספיקו הכפרים מים ומזון לכרכים. אבל למה דמסקינן דשכר הוא להם להכפרים מפני שמספיקין ליכא קושיא כלל, דבחל להיות בשני ובחמישי אין טובה להכפרים להקדים, וכיון דרש"י נקט במתני' מפני שמספיקין אין צורך כלל להאי טעמא דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן

שם גמרא ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם, ושפיר רמיזא דאנשי כנה"ג נתנו רשות לקרות בזמנים בלתי זמן דארבע עשר וחמשה עשר, ומקשה ואימא זמנים טובא. קשה לי, מה קושיא העיקר בידינו תפסת מרובה לא תפסת, ותו דלמא באמת זמנים טובא, אלא דלא מצאו חז"ל צורך להקדים יותר מאחד עשר, דבחל בשני אף אם הי' רשות להקדים לעשירי, מ"מ הא מיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן, דהא מהאי טעמא בחל ביום ה' לא מקדמינן, אף דיש רשות דהא הוי אחד עשר, או מטעמא דלא הוי טובה לכפרים, א"כ לא משכחת צורך להקדים יותר מי"א ודלמא אלו היה צורך לזה היו מתקנים גם העשירי

דף ז' ע"ב גמרא אר"נ הא מני [הא דקתני אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת] ר' יצחק היא, דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא [ולעולם בגוף הדבר דאית ליה לר"ח בן גמליאל דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין חביריו חולקין, עליו]. קשה לי, הא מ"מ תנינא חברים דחלוקים עליו, דהא במתני' ריש פ"ה דחולין קתני [באותו ואת בנו אם היו שנים שוחטין האם והבן קדשים בחוץ] הראשון חייב כרת, ושניהם סופגים את הארבעים, וי"ל דפי' המתני' דהראשון יש בו שני מיני חיובים או כרת אם לא אתרו בו למלקות או שסופג ארבעים בהתרו בו ואז ליכא כרת. אך בתוס' שם בפרקין (דף פ' ע"א ד"ה הראשון) לא ניחא להו לפרש כן, וא"כ קשי' איך רצה לומר דלא מצינו דחלוקים עליו חביריו

דף יט ע"ב תד"ה ורבי יהודה, [אב"ה עיין מ"ש לעיל במסכת ברכות דף כ' ע"ב]

דף כ' ע"א מתני' אין קורין וכו' ולא טובלין ולא מזין עד שתנץ החמה. מה דקאמר אין טובלים אלא ביום לא דלא סגיא בלא"ה דודאי אי בעי לטבול ב' רשאי לטבול שתיהן בלילה אחת בלילה שקודם יום הזאה לקבל ההזאה, ואחת בלילה שאחר ההזאה לטהר מטומאתו, כיון שכבר עבר שביעי, יכול לטבול גם אותה בלילה, אלא דמתני' מיירי בבא לטבול רק טבילה אחת שתעלה לשתיהן, לקבל ההזאה ולטהר מטומאה, וקאמר מתני' דלא טובלין טבילה זו אלא ביום כיון דבעי שיעלה גם לטהרה, וטבילת טהרה צריך שתהיה ביום דוקא. ובתוס' הקשו באיזה טבילה מיירי, אי דקודם הזאה הא טבילה זו הוי אפילו בלילה, ואי לאחר הזאה תיפוק ליה משום דהוי לאחר הזאה שהוא ביום, ואי למעוטי ליל שמיני הא אחר שעבר שביעי באמת מותר לטבול בכל עת שתרצה. ובר ידעתי מנא להו זה דבעי ב' טבילות שלטהר מטומאה צריך דוקא לאחר הזאה, דלמא זהו רק אמת דצריך טבילה קודם הזאה לא סגיא לטבול לאחר הזאה לחוד, אבל מ"מ י"ל דטבילה דקודם הזאה אם היא ביום עולה לשתיהן, אלא דאם היתה בלילה אז צריך שיטבול שנית אחר הזאה ביום השביעי. גם בלא"ה הא זב וזבה, דליכא הזאה ג"כ טבילתן ביום דוקא, והוצרך מתני' למתני משום הנך דטבילת טהרה הוא ביום דוקא, והדבר צריך תלמוד

שם ע"ב מתני' כל היום כשר כו' לשחיטה לתנופה להגשה. כתבו בתוס' (ד"ה לקמיצה) דתנופה והגשה אין צריך בהו כהן במנחה לפני הקמיצה. ותימא הא מקרא מלא הוא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן, ומיירי בהגשת מנחה, כדאיתא פ"ק דסוטה (דף יד) וכן התוס' בעצמם בספ"ק דקדושין כתבו בפשיטות דמהגשות ואילך מיירי בכהנים, ודברי תוס' כאן תמוהים

דף כא ע"א מתני' הקורא כו' (ביו"ט חמשה ביוה"כ ששה, בשבת שבעה] אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. הטעם דבכולהו אין בהם ביטול מלאכה, והר"ן ז"ל כתב בשם אחרים דאין פוחתין קאי אכולהו, אבל מוסיפין אשבת לחודי' קאי, אבל בשארי לא, בכדי שלא להשוותן לשבת, מינייהו ויתיר במנינא וא"א לי להעמיד פירושם. דנסתר הוא מהברייתא בפרקין