דרוש וחידוש א נח

יטנפו בגדיו שרי, ומ"ש ממרדעת על כתפו להוציא הזבל דכיון דמגין שלא יטנפו בגדיו בזבל ואינו דרך לבישה ואסור

דף עא ע"ב תוס' ד"ה ויליף משזר וכו' א"נ י"ל אם איתא. קשה לי, דמ"מ במה דאמרינן ונילף מחושן ואפוד, ומשני שיהיו כל עשיותיו שוות יקשה דמ"מ נילף מה התם כל אחד כפול חמשה, ה"נ בשולי המעיל ויהיו יחד ט"ו, ובכדי שלא נילף מעיל משולים דחוטן כפול ה' צריך למכתב שש

דף עב ע"א תוס' ד"ה נעביד כו' אבל טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן. ביאור דבריהם בפשוטו דאזלינן לחומרא, וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו, כתבתי זה בעבור שראיתי בספר תוס' יוה"כ (דף פ ד"ה ואימא ביצת) שנטה מדרך הפשט (אב"ה עיין מ"ש א"א מ"ו בתשובותיו)

דף עח ע"ב תוס' ד"ה הקוטע, וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד כו'. עיין חדושי הלכות למוהר"ש איידלס. וקשה לי, דמה הועילו בתירוצם, מ"מ איך אמר אביי מדסיפא רבנן, הא גם לרבנן לא צריך עוד, ובקוטע הטעם דמישליף, וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין, וממילא אפילו כר"מ אתיא והאי דינא בבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן, אע"כ דאביי סבר דפליגי אי הוי מנעל ולשטתי' אזיל דמשני בשמעתין דאית ביה כתיתין. גם קשה לי על תוס' דס"ל למסקנא גם לר' יוסי דאנפליא של בגד פסול רק משום דמידי דמגין בעי, א"כ אמאי אמרינן (דף קב ע"ב) דסנדל שנתפר בפשתן דפסול והא הוי מגין, ועיין בתוס' יבמות שם

דף עט ע"ב תוס' ד"ה לומר לך כו' ואפ"ה מספקא לי'. קשה לי, הא לאו מספקא בזה כלל בסוגיא דהא לפי מה דמוקמי דבביצה כותבות סתם, א"כ באמת שיעור דב"י בכביצה

דף פ ע"ב רש"י ד"ה ולא תטמאו שהרי אין ישראל מוזהרין מלטמא. קשה לי, הא גם כהנים אין מוזהרין לטמא בטומאת שרץ

שם תוס' בסוף ד"ה מה רוצח כו' ועוד י"ל (על מה דהקשו בהא דקאמר בע"ז (דף נד) גבי נעבד באונס דאסור דמיירי כגון שאנסוהו כותים, ופריך אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו הא קרא בקרקע עולם מיירי, אבל עושה מעשה חייב למסור את עצמו), דמשמע ליה דלענין מיתת ב"ד אין חילוק (בין עביד מעשה ללא עביד, דהא אשה ברצון חייבת, אף דהוי קרקע עולם, ומ"מ באונס פטורה). תימא דמה בכך דבגוף הדין אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה, הא מ"מ מכח דלא עביד מעשה הדין דמותרת להבעל לו ולא תהרג, וא"כ מה דעשתה עשתה ברשות ב"ד, ופשיטא דאינה חייבת מיתה, אבל בדידיה דהדין דיהרג ולא יעבור שפיר י"ל דאם עבר חייב מיתה, ובאמת גם בדידה אלו היה הדין דתיהרג ולא תעבור היתה חייבת מיתה אף בלא מעשה אך טעם הפטור דידה כיון דעשתה בהיתר

דף פו ע"ב גמרא למה הדבר דומה לשתי נשים שלקו בב"ד (אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית). האי לקו רצה לומר מכת מרדות, תדע דהא פגי שביעית הוה רק לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה. ורש"י ז"ל נראה דמפרש מלקות ארבעים, דכתב אחת קלקלה זנתה והתרו בה למלקות, ואי במכות מרדות ללא צורך כתב דמיירי בהתראה וקשה. ודע דזנתה דכתב רש"י ר"ל אם חייבי לאוין או חייבי כריתות דמתקריא זונה, דאי באשת איש חייבת מיתה, ואי דלא התרו בה למיתה כ"א למלקות (ומהרש"א מפרש כן) מ"מ הא קיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו

דף פח ע"א גמרא, האי ר' יהודא הוא. הקשו בתוס' ישנים דלפ"ז ממילא לא קשיא דר"י אדר"י דהא י"ל דברייתא ראשונה דאר"י אפילו כל היום כולו (טובל בעל קרי ביוה"כ, ואפילו מן המנחה ולמעלה, דמיניה דייק רב דסבר תפלת נעילה ביום, מש"ה טובל כדי להתפלל, ומוקי ברייתא דאור יוה"כ כו' דסוברת דאין נעילה פוטרת ערבית כוותיה ורבנן דפליגי על ר"י וסברי דאינו טובל אחר מנחה, קסברי דזמן נעילה בלילה ופוטר של ערבית) היינו סתם ר"י דהוא ר"י בן חלפתא דתפלה בזמנו מצוה, וא"כ מנ"ל לרב להמציא דיש חולק על ברייתא דאור יוה"כ, וסבר דתפלת נעילה בלילה, כיון דלא מצינו תנא דחולק, די"ל דת"ק דסובר עד המנחה היינו בדצלי (כבר תפילת נעילה) וטעמא דר"י דטובל משום דתפילה בזמנה מצוה ודחק לתרץ. ולדידי לאו קושיא היא דנהי דלפ"מ דתירצו בתחילה (ע"מ דמקשה דר"י דאמר כל היום כולו) אדרבי יוסי (דאמר עד תפילת מנחה) הא דצלי הא דלא צלי, היינו מוכרחים לסבול הדוחק דמה דקתני בברייתא רי"א מן המנחה ולמעלה אינו יכול לטבול, היינו מן תפלת נעילה ולמעלה, מ"מ לפי המסקנא י"ל דלא ניחא ליה לרב לסבול זה הדוחק, דהא דר"י אדר"י לא קשיא דההיא ר"י סתם דטבילה בזמנה מצוה, א"כ י"ל דמדאמר ת"ק עד המנחה והיינו ממש, דל"ש לפרש דמנחה היינו נעילה, ומוכח דסבר ת"ק דנעילה בלילה, וכן ר"י בר יהודא דאידך ברייתא דאמר מן המנחה ולמעלה, היינו ג"כ מנחה כמשמעו, ומוכח דס"ל ג"כ דתפילת נעילה בלילה

מסכת סוכה

דף י ע"ב תוס' ד"ה עד מוצאי יו"ט (אב"ה עיין מ"ש לקמן דף מו ע"ב)

דף יג ע"א גמרא מיתיבי אזוב ולא אזוב יון וכו' ולא אזוב שיש לו שם לויי (ה"נ אמאי יוצא במררתא דאגמי כיון דאית ליה שם לויי) תימא מידי שם עצם כתיב בקרא, והרי אפי' בתמכא וחזרת יוצאין כיון דמרירא, ולמה נגרע מהם מרירותא דאגמא. ולקמן בפרק לולב הגזול (דף לג ע"א) על מה דסלקא אדעתיה דגמרא דאסא מצראה יהא פסול להושענא הואיל ואית לי' שם לויי, תמהו בתוס' דמאי ס"ד למפסליה מידי הדם כתיב הא אפי' הירדוף מכשירין, אי לאו משום דרכיה דרכי נועם. ותמיהני למה לא הקדימו להקשות הכא כן

שם גמרא אגד ב' מחלוקת ר"י ורבנן. לא זכיתי להבין איך ראיה מחכמים דמכשרי בדיעבד בשנים דמקרי אגוד, הא בלא"ה גם בלא אגד כלל כשר דיעבד כדקתני בהך מתני' לא פסקן ולא אגדן כשר, ובתוס' הקשו דאמאי כשר הא מכח גז"ש אף דיעבד לפסול ובכ"מ הובא בתוי"ט תירץ דהגז"ש הוא רק אסמכתא, יהיה איך שיהיה כיון דלא אגדו כשר דיעבד מהיכן נשמע דס"ל דאגוד ב' שמיה אגד

דף טז ע"א גמרא ולר"י אמר רב דאמר סככה בחצים, לכאורה קשה הא תוס' ד"ה הפכן על צדיהן כתבו דקיי"ל כר"י, דר"מ ור"י הלכה כר"י, וא"כ מש"ה ס"ל לרב דחצים זכרים כשרים דקיי"ל כר"י דלא גזרינן משופים אטו כלים, ואפשר ליישב דהו"ל לפסוק כר"מ, דהלכה כר"מ בגזירותיו, והא דכתבו תוס' הנ"ל דהלכה כר"י, היינו לענין גזירת תקרה, דפליגי ר"מ ור"י אליבא דב"ה וכיון דלאו אליבא דנפשייהו פליגי, י"ל דאינו בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו, אבל לענין גזירת כלים דפליגי בדנפשייהו, קיי"ל כר"מ בגזירותיו

דף יז ע"א גמרא אלו איכא סכך פסול פחות מארבעה, ואויר פחות משלשה כשר דאין מצטרפין זה עם זה לפסול. בתוס' נסתפקו, אם יש ב' טפחים סכך פסול, ועוד סכך פסול ב' טפחים ואויר פחות מג' טפחים ביניהם, אם מצטרפין שני הפסולים ביחד לפסול הסוכה. ואני בעניי לא הבינותי, דהא י"ל בפשוטו דאויר טפח היה ג"כ ראוי לחוץ בסוכה, כיון דיש הפסק אויר ביניהם, אלא דאתינן עלה מדין לבוד, ולמ"ד אין לבוד באמצע משמע באמת דאפילו בסוכה גדולה פוסל אויר באמצע פחות מג' טפחים, אלא לדידן כשר מטעם לבוד. וכן בב' טפחים סכך פסול ואויר ב' טפחים דאין מצטרפין, י"ל ג"כ מטעם לבוד כאלו ב"ט דפסול דבוק בסכך כשר ואין כאן הפסק, או דממלאים האויר מסכך כשר שבצדו, וכן אם הב' טפחים אויר בצד הדופן, ואח"כ בצד הסוכה ב"ט סכך פסול אמרינן לבוד דהדופן סמכינן לסכך פסול, וא"כ בנידון זה, דאויר מפסיק בין הסכך פסול דד' טפחים, הא אין לנו מקום הכשר דלבוד, דהא אם באת לדון דהוי לבוד, ממילא איכא שיעור סכך פסול בד' טפחים, ובלא לבוד האויר לחודי' חוצץ. ולומר באמת דבלא לבוד אין חשוב אויר פחות מג"ט