דרוש וחידוש א קסג

דהש"ס קונמות קדוה"ג ומפקיע מידי שעבוד, הא בהקדש סתם דהוא הקדש בד"ה ל"ש כן. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כדברי תוס' דלר"ה דקיי"ל דיכולה לומר איני נזונית וא"ע. לא מקרי דבר שלב"ל דהוי בידה. וכיון דמוכרחין כן בדעת הרמב"ם ממילא עולים שפיר דברי הכ"מ. דס"ל להרמב"ם דכיון דקונמות קדה"ג אלים לחול על דבר שלב"ל. דמוכת כן מדלא חשיב רבא גם אצטלא דפרסוה אמיתנא וע"כ קחשיב רק מה דקתני במתניתין וכדביארנו לעיל בארוכה בעזה"י ונכון

ג) שיטת רבינו יונה בטור (סי' פ') דהא דקיי"ל דיכולה לומר א"נ ואיני עושה דוקא בעיקר מע"י. אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף. א"י לומר איני נוטלת מ"כ ואיני נותן לך המותר. לפי שתקנו לו מותר משום חינא. ובתר הכי תקנו לה כנגד זה המעה כסף, והרב מהר"ם לובלין תמה. דא"כ אמאי מוקי רב ושמואל דמותר לאחר מיתה קדיש ולא אוקמי במחיים ובפשוטו. דכונה מתניתין במעלה לה מזונות ומ"כ. דהיינו שרוצה להעלות לה. וקתני במתני' דעל העיקר עושה ואוכלת. דאומרת א"נ וא"ע אבל המותר דא"י לומר כן הוי הקדש. והמהר"ם לובלין תירץ דא"כ אמאי סבר ריה"ס חולין. ונהי דא"א מקדיש דבר שלב"ל. נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ולא ניחא להו לרב ושמואל לומר דר' יוחנן הסנדלר סבירא ליה דאדם מוציא דבריו לבטלה, דהו"ל לפלוגי בההיא דערכין עיי"ש. ובפשוטו תמוה לי. דהא מ"מ לרב אדא דמוקי במעלה לה מזונות תחת מותר ומחיים קדיש, ע"כ דריה"ס לא ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולא חש לדקדוק זה דהו"ל לפלוגי בההיא דערכין וא"כ עיקר פלוגתייהו דרב ושמואל ור"א בדקדוק הזה, אם אפשר לומר דריה"ס ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה אי לא, וא"כ מה צריכין להאריכות דפליגי אם תקנו מזונות תחת מותר או מעה כסף תחת מותר, הו"ל להש"ס לפרש בפשוטו דרב ושמואל ס"ל דע"כ מתני' באינו מעלה לה מה שתחת המותר, דאל"כ אמאי סבר ריה"ס חולין, נימא דהו"ל כאומר יקדשו ידיך, ורב אדא ס"ל דרבי יוחנן הסנדלר ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה, ושפיר מיירי במעלה לה תחת המותר ומחיים קדיש. ואולי י"ל דסברת רב"י רק באם מעה כסף תחת מותר, כיון דמ"כ אינו הכרח לה כ"כ. מסתבר יותר דתחילה תקנו לו המותר משום איבה, ואח"כ תקנו לה ממנו מ"כ. אבל אם מזונות תחת מותר דמזונות הכרח לה, אמרינן דתחילת תקנה היה מזונות, ויכולה לומר גם על המותר א"נ ואיני נותנת המותר, וא"כ י"ל דס"ל להש"ס בהחלט דקדוק זה. דא"א לומר בטעמא דר' יוחנן הסנדלר דאדם מוציא דבריו לבטלה, דלפלוג בערכין. ובהא פליגי רב ושמואל ורב אדא. רב ושמואל סברי דמ"כ תחת מותר. ממילא א"י לומר בזה איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר, וא"כ אלו מיירי במעלה לה מ"כ. מ"ט דריה"ס. נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ור"א ס"ל דמזונות תחת מותר. וא"י לכופה דהא יכולה לומר גם על המותר א"נ וא"ע מותר. ול"ש לומר בזה יקדשו ידיך. מש"ה שפיר מיירי מתני' דמחיים קדיש. ועדיין צ"ע דהא חזינן דאין זה הדקדוק מוחלט. דהא לפי דאר"ל לא תימא טעמא דר"מ וכו' אלא מתוך שיכול לכופה, מוכח דטעמא דריה"ס דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ מנ"ל להש"ס דרב אדא חושש לדקדוק זה. דלמא ר"א סבר ג"כ כרב ושמואל בזה. דמזונות תחת מע"י ומ"כ תחת מותר. ומוקי ברוצה להעלות לה הכל, והיא אומרת על הכל א"נ וא"ע. וברישא בעיקר מע"י יכולה לומר כן, ובסיפא א"י לומר כן, וטעמא דריה"ס דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם. וס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה. כיון דמצינו דר ל לא חש לדקדוק הזה. וביותר דלר"ל הוי הדקדוק יותר חזק. כיון דפלוגתייהו דר"מ וריה"ס רק בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ לפלגו בערכין אבל לר"א אם נימא כן אין הדקדוק חזק כל כך. דהא באמת ס"ל לר"מ דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ול"צ לר"מ לטעמא דא"א מוציא דבריו לבטלה. וא"כ עיקר פלוגתייהו בדין מקדיש דבר שלב"ל, אלא דממילא מוכח דריה"ס ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וליכא דקדוק כל כך לפלוג בההיא דערכין וזה קושיא גדולה על המהר"ם לובלין לעניית דעתי

ד) קושיית המהר"ם לובלין על רב"י דאיך אמרינן דפליגי דר"ל. והא ר"ל דקאי אסיפא על מותר. דבזה א"י לומר גם לרב א"נ ואיני עושה מותר. שפיר אמר דיכול לכופה. וזה באמת תמיה עצומה דאף אם נימא כמש"ל (באות ג') דתליא זה באם מזונות תחת מותר או מ"כ תחת מותר. וכיון דלר"ל מזונות תחת מותר. בזה ליתא לסברת ר"י, ומוכת שפיר דפליגי, מ"מ דלמא באמת סבר ר"ל דמ"כ תחת מותר. וכולה מתני' ברוצה להעלות הכל. והיא אומרת א"נ וא"ע וממילא בסיפא כיון דמ"כ תחת מותר אי"ל איני ניזונית וא"ע, ושפיר שייך יכול לכופה וכקושיית המהר"ם לובלין על רב ושמואל הנ"ל. ובזה ל"ש תירוצו דהמהר"ם לובלין הנ"ל, דא"כ מאי טעמא דריה"ס. דהא לר"ל בהכרח אמרינן דטעמא דריה"ס דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה

ה) ולענ"ד אפשר נתרץ, דהא מדקתני עושה ואוכלת משמע ודאי אם באינו מעלה לה מזונות או באם אמרה א"נ וא"ע. כדדייקו לישנא ואוכלת. אבל במעלה והיא נוטלת מזונות משמע דקדיש. מדלא קתני סתם חולין. וממילא מוכח דלר"ל דטעמא דר"מ דיכול לכופה. זהו שייך גם ברישא דבניזונית מבטלה דקדיש מה"ט הוא דהוי כאומר יקדשו ידיך. וא"כ מוכח דאפילו ברישא במה שהוא תחת מע"י ג"כ א"י לומר א"נ וא"ע, ושפיר אמרינן ופליגי דר"ל [ודוחק לומר דלישנא דעושה ואוכלת היינו להסביר הטעם כיון דיכולה לומר א"ע ואזון משלי מש"ה אין הידים שלו וא"י לומר יקדשו ידיך דלישנא ואוכלת משמע דוקא היכא דבאמת אוכלת ממע"י] והוא נכון מאד בעזה"י

ו) והנלע"ד ומתחלה נבא ליישב שיטת תוספות קידושין, והכ"מ אליבא דרמב"ם דקונמות חל על דבר שלב"ל, דהנה הר"ן בנדרים כתב הא דת"ק לא חש לשמא יגרשנה, משום דס"ל דא"י להפר דלא הוי בינו לבינה, או דס"ל דאין הנדר חל על אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל, ביאור דברים אלו נ"ל בשני אופנים (אב"ה סיום הדברים לקמן אית י') דהנה הר"ן בשמעתין בכתובות כתב והקשו כיון דנדר לא חל עד אחר גירושין אמאי יכול להפר הא א"י להפר רק נדרי ע"נ או בינו לבינה (ונראה לענ"ד דבודאי לא נעלם מהם מתניתין ערוכה דהריני נזירה לאחר שאתגרש דס"ל לרע"ק דיכול להפר, דאזלינן בתר אמירת הנדר, גם מדלא נקטו הקושיא איך יכול להפר. הא בשעת חלות הנדר דהיינו אחר גירושין אינו בעלה. א"ו דמ"מ יכול להפר דבשעת הנדר הוא בעלה, אלא דקושייתם נהי דבהריני נזירה לאחר שאתגרש יכול להפר, היינו דמ"מ הוא נדר ע"נ אבל לענין בינו לבינה נהי דאם חל הנדר מיד מועיל גם אחר גירושין עד שתנשא לאחר, כדאיתא בר"פ א"נ, מ"מ היכא דלא חל עד אחר גירושין אין זה בשם בינו לבינה) וכתב הר"ן דתירצו כיון דמדינא חל הנדר מיד דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לא אלמוה רק לטובתו אבל לא לגריעותא דידיה, שלא יהיה יכול להפר, והר"ן לעצמו תירץ דכמו דהריני נזירה וכו' מצי להפר ה"ה בנדרים בינו לבינה עיי"ש. ולכאורה תמוה לי, דמם יענו הנך רבוואתא בתירוצם כיון דמדינא מהשתא חל, הא מוקמינן באומרת לכי מגרשא, ואף די"ל דלמסקנא ל"צ לאוקמי בהכי כיון דמדינא חל מיד אלא דאלמוה, מש"ה אחר הגירושין אוקמי אדינא כאלו חלה מיד, מ"מ יקשה לסלקא דעתא דמוקמי באמרה לכי מגרשא איך יכול להפר. ואולם בזה י"ל דס"ל להנך רבוואתא דמה דאמרי' דאמרה לכי מגרשה, לא שאמרה כן בפירוש, אלא דמפרשינן כוונתה שיחול לזמן שיבאו הידים לרשותה וכמ"ש מהרש"א בכוונת התוספות (ודברי מהרש"א אלו תמוהים לענ"ד דכתב דתוס' הוכיחו כן, דאלו במפרשה כן אמאי לא חש לת"ק ליגרשנה. הא נדרה היה במפורש ע"ז, וקשה לי דלוכיח בקיצור, דאיך אמר רע"ק שמא תעדיף הא לא אסרה עליו רק מע"י דאחר הגירושין, ובהכרח דזה ליכא הוכחה, והיינו דשורש פלוגתייהו הכי, דרע"ק אמר דענין נדר דקונם שאני עושה לפיך, משכחת בה הפרה בנדרה סתם דשמא תעדיף, וריב"נ אמר דבסתם לית ביה הפרה דהעדפה לבעל, אלא דמשכחת הפרה בנדר זה היכא דאמרה לכי מגרשא, וכיון שכן גם הוכחת המהרש"א ליתא, דדלמא הת"ק ס"ל כר' ישמעאל. דבאמרה הריני נזירה לאחר שאתגרש לא מצי להפר, דאזלינן בתר שעת חלות הנדר ואז אינו בעלה, ואי דאמאי קאמר ת"ק א"צ להפר הא א"י להפר, י"ל דת"ק אמר דבהך נדר לא משכחת בה הפרה, דבנדרה סתם א"צ להפרה דלא חייש לשמא יגרשנה, דלא שכיח, ובאמרה לכי מגרשא בלא"ה א"י להפר ולישנא דא"צ משום נדרה סתם, (ואפשר דכוונת המהרש"א