דרוש וחידוש א קסב

דהיינו לוה וקנה ולוה לא מהני קדם וגבה, וצ"ל דהרי הר"ן כתב תחלה דקיימ"ל כר"נ דאמר לכ"ע מה שגל"ג אלא דהוסיף אחר כך דאפי' לשמואל מ"מ היינו דפליגי בשעבודא דאוריי' וכיון שכן דשבד"א הדין דקדם וגבה לא גבה, א"כ י"ל דמצד מימרא דשמואל הי' באפשר לפסוק באמת דבלוה וקנה ולוה דמהני קדם המאוחר וגבה וכנ"ל מ"מ הא ר"נ דס"ל בב"ק (דף יב) דאין גובי' מעבדי' מיתמי ועיין בתוס' שם דס"ל שלד"א, וכן בגיטין (דף נ' ע"א) משמע דס"ל לר"נ שלד"א כמ"ש תוס' לאביי, וגם עכ"פ כתב תוס' במפורש דאביי ס"ל שלד"א, הרי דס"ל לר"נ ואביי דאפילו אם שעבל"ד לא מהני קדם וגבה וה"נ לדידן בלוה וקנה ולוה, וכיון שכן י"ל דהכי אמרינן ר"פ מי שהיה נשוי ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג והיינו דרך קושי' לר"נ ואביי דס"ל שלד"א ואפי' קדם וגבה ל"ג א"כ גם בכתובה יהיה הדין דלא גבה ודוק: ולפ"ז ניחא דמש"ה הוצרכו הש"ס לומר דשמואל דס"ל שודא היינו דס"ל כר"א אבל אליבא דר"מ מודה דיחלוקו דאל"כ יקשה לדידי' מתני' דכולם יוצאות בשעה א' דל"ל דטעמא דמתני' כמ"ש הר"ן הנ"ל דהשעבוד מתחיל בלילה, דהא שמואל דמוקי למתני' בנמצאת שדה שאינו שלו, ומוכח דמיירי באפותקי דא"י לגבות מהאחרת אלא דאם ימצא באמת גזולה תגבה ומטעם דהוי כלא כתב לה כתובה וא"כ מוכח דמיירי מעיקר כתובה והוי כהקנאה דהקול יצא מיד, אע"כ דשמואל ס"ל עבחז"ל ולר"מ יחלוקו ומוקי למתני' כר"מ, ואף דהרי"ף פרק הכותב הוכיח דשמואל מודה בב' שט"ח מדלא פרכי' ממתני' ומשנינן ה"מ ר"מ והא לדברינו הפירכא קיימת לשמואל ממתני' כיון דלדידיה מוכח דמיירי מעיקר כתובה, מ"מ לא הו"מ למיפרך רק בצירוף אידך מימרא דשמואל דמוקי בנמצאת שדה שאינו שלו דמזה מוכח דמיירי מעיקר כתובה לזה פריך בפשיטות יותר מברייתא אבל אנן פסקי' דל"א עבחז"ל ואף לר"מ אמרי' שודא ומתני' בתוספת כתובה דאין הקול יוצא עד סוף היום שניהם שוים ודוק היטב

מערכה חמשה עשר במסכת כתובות

דף נח ע"ב גמרא המקדיש מעשה ידי אשתו

א) רמב"ם (פ"ז הכ"ח מהל' ערכין) וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הר"ז עושה ואוכלת והמותר חולין, אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו, כל מעשה ידיה הקדש. ותמה הר"ן דהא מסוגיין מדאמרינן ופליגי דר"ל, מוכח דלר"ה דקיי"ל כוותיה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה א"י לומר יקדשו ידיך, דאין הידים שלו להקדישם, כיון דיכולה להפקיע מע"י ממנו ע"י איני נזונית ואיני עושה

ב) רמב"ם (פי"ב הלכה יו"ד מהלכות נדרים) אמרה יקדשו ידי לעושיהן, או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה, אינו נאסר במע"י מפני שמשועבדים לו, אע"פ שאמרו חכמים הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, חכמים עשו חיזוק לשעבודא דבעל דאינו יכול להפקיע, אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לעולם. הנה בהקדש נקט הרמב"ם יקדשו ידי, דאלו יקדשו מע"י לא חל, דהוי דשלב"ל, אבל בנדרה נקט שלא יהנה במע"י, צ"ל כמ"ש הכ"מ, דלמסקנא דמשנינן קונמת קדושת הגוף ומפקיע מידי שעבוד, לא צריך תו לשנויא דאמרה יקדשו ידי, דכיון דקדושת הגוף אלים דמפקיע מידי שעבוד, ה"נ אלים לחול על דבר שלב"ל עיי"ש, אבל ביקדשו דמיירי בהקדש דעלמא דהוי קדושת דמים לא חל על דבר שלב"ל, מש"ה נקט הרמב"ם יקדשו ידי, אלא דהר"ן לא ניחא ליה בסברת הכ"מ, ותמה באמת על הרמב"ם, דמה בכך דהוי קדה"ג מ"מ המע"י דהוי דשלב"ל ולא חל אא"כ דאמרה יקדשו ידי. והנה כדברי הכ"מ הנ"ל מבואר בתוס' קדושין (דף סג ע"א) בד"ה וידים איתנהו שכתבו דה"מ לשנויי קונמת קדוה"ג הוא, הרי דס"ל בפשיטות דמכח זה חל על דשלב"ל, ולא צריך לאוקמי ביקדשו ידי. ונראה דתוס' והר"ן לשיטתייהו אזלי, דהנה בפשוטו במה דניחא להו לתוס' דהו"מ לשנויי קונמת קדה"ג הוא, לכאורה תמוה, דהתינח אם אין הפרש בין שינויא דיקדשו ידי ובין שינויא דקונמת קדושת הגוף הוא, אבל הא באמת הך שינויא דיקדשו ידי עדיין אינו מספיק, דמ"מ יקשה דלחשביה ר"י בן נורי דהא הגירושין לא בא לעולם ומוכח דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וצריכין לשינויא דקונמת קדוה"ג הוא, וא"כ אמאי נקט שינויא דיקדשו ידי דמספיק רק על רע"ק ולא על ריב"צ, לישני יותר דקונמת קדוה"ג הוא, דהוי תירוץ כללי על רע"ק ועל ריב"נ:

אמנם באמת לא קשה מידי דתוס' לשיטתייהו, דכתבו בשמעתין דפרכת הש"ס דאין בידה לגרש זהו רק לר"ל, אבל לר"ה דיכולה לומר א"נ ואיני עושה הוי בידה, וא"כ י"ל דאביי בקדושין ס"ל כר"ה א"ר דיכולה לומר א"נ וא"ע, ומספיק שינויא דיקדשו ידי גם על ריב"נ. דמצד המע"י לא הוי דשלב"ל, כיון דאמרה יקדשו ידי, ומצד גירושין בלא"ה לא הר דשלב"ל, דבידה לומר איני נזונית וא"ע, ולזה שפיר יכולים לומר דקה"ג חל על דבר שלב"ל ובאמת הו"מ לשנויי דקונמת קדה"ג הוא. אבל הר"ן לשיטתי' דכ' דפרכת הש"ס היא גם לר"ה א"ר, דעל טחינה ואפיה לא מהני איני נזונית וא"ע. מוכח כשיטתיה דקדה"ג לא חל על דשלב"ל, וקיימא שינויא דיקדשו ידי גם למסקנא. דאל"כ יקשה אדמשני בקדושין יקדשו ידי דמספיק רק על פרכת דלחשבי' לדרע"ק ולא יספיק על ריב"נ, עדיפא הו"ל לשנויא דקונמת קדה"ג דמספיק על רע"ק וריב"נ אע"כ דמ"מ צריך לאוקימתא דיקדשו ידי. ונוסיף עוד לומר דנהי דלתוס' לשיטתיה אפשר לומר דלמסקנא דקונמת קדה"ג הוא, צ"ל יקדשו ידי, מ"מ מנ"ל לתוס' זה, דהא בפשוטו משמע דלענין דבר שלב"ל לא מהני קדה"ג וקיימא גם למסקנא אוקימתא דיקדשו ידי (ובמקום אחר כתבתי, דיותר מרווח לומר הכי, דלכאורה מה דפרכינן בסוגיין ויקדשו מהשתא לכאורה מוקשה איך מדמה זה לקונמת מפקיע מידי שעבוד הא המע"י הם עצמם של בעל דהבעל זוכה בהם כמו שזוכה במציאתה ומה ענין זה לשעבוד, ולזה היה נראה דקיימא אוקימתא דיקדשו ידי, והידים אינם בעצמם שלו רק שמשועבדין לו למע"י, מש"ה שפיר פרכינן ויקדשו מהשתא ובזה מרווח לן סוגיא דר"פ המדיר, ואם איתא לדר"ה אמר רב וכו', ולכאורה תמוה, למאי נקט בלשון ואם איתא, לנקוט בדרך קושיא על רב, דלדידיה דמוכח דלא אמרינן נעשה כאומרת איני ניזונית וא"ע ישאר רומיא דמתני' דר"פ המדיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך, ולפי הנ"ל י"ל דפרכת הש"ס רומיא דמתני' אמתני', זהו רק לפי אוקימתא דשמואל דריב"נ מיירי ביקדשו ידי, וא"כ מדלא אמרינן ביה קונמת מפקיע מידי שעבוד ומטעם אלמוה ה"נ בהמדיר את אשתו לא לחול מטעם אלמוה, וא"כ על רב עצמו ליכא קושיא, די"ל דרב ס"ל דריב"נ סבור דאדם מקדיש דבר שלב"ל ובפרט דרב ס"ל להלכה דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ולא מוקמינן כלל באמרה יקדשו ידי, ליכא פירכא כלל דהמדיר את אשתו מלהנות לו דהוי רק שעבוד קונמות מפקיע מידי שעבוד, אבל באמרה קונם שאני עושה דמע"י הם בעצמם של הבעל לא חל קונמת, ולזה קאמר ואם איתא, היינו אם איתא דשמואל יסבור כר"ה אמר רב בזה יקשה). ונראה לענ"ד דתוס' הוכיחו שיטתם דבגיטין כתבו תוס' הא דלא חשיב רבא גם אצטלא דפרסוה אמיתנא דמפקיע מידי שעבוד דחשיב רק הנך דמפורשין במתניתין. והיינו דהקדש מבואר ממתניתין דקונם שאני עושה. דמוכרחים למסקנא לשינויא דהש"ס דקונמת קדה"ג ומפקיע מידי שעבוד, ולכאורה דהא לפי ההלכה דקיי"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. ליתא לפרכת הש"ס דהוי בידה כמ"ש תוס' הנ"ל, וא"כ אין הכרח ממתני' דהקדש מוציא מידי שעבוד [ודוחק לומר דרבא ס"ל כר"ל דא"י לומר איני נזונית וא"ע] ומתוך קושיא זו הכריחו שיטתם. דאם קדה"ג מפקיע מידי שעבוד אלים ג"כ לחול על דבר שלב"ל. וא"כ י"ל דרבא ס"ל דקונם שאני עושה לא משמע דמיירי באמרה יקדשו ידי. וא"כ קשה דהוי דבר שלב"ל. אע"כ דקונמת מפקיע מידי שעבוד. ואלים ג"כ לחול על דשלב"ל, וכל זה לתוס' לשיטתם דלר"ה ליתא לפרכת הש"ס אבל להר"ן לשיטתיה דגם לר"ה איתא לפרכת הש"ס דעל טחינה ואפיה לא מהני איני נזונית וא"ע. אזדא להוכחה זו כמובן

באופן דתוס' לשיטתייהו הוי אפילו הוכתה דקדה"ג חל על דשלב"ל ולהר"ן לשיטתיה הוי אפילו סתירה לזה. מדלא משני בקידושין דקונמת קדושת הגוף כיון דבלא"ה צריכין לזה מכח קושיא דלחשביה לדריב"נ ודוק: ולפ"ז עולים יפה דברי הכ"מ הנ"ל בישוב דברי הרמב"ם. דהרי בלא"ה יקשה איך כתב הרמב"ם דביקדשו ידי חל על מע"י דאחר גירושין הא הוי דבר שלב"ל. דאין בידה לגרשה ושנוייא