דרוש וחידוש א קנז

אבל לר"י וכן לדידן דס"ל כותבין שובר, שפיר י"ל דמתני' בליכא עידי גירושין ומשום מגו, ומתני' לא מיירי רק מדין ע"כ דנאמן רק לומר דפרע ובמודה באמת חייב, מש"ה שפיר י"ל בדרשב"ג בדליכא עידי גירושין גובה משום אלמוה, ובאמת לגבי ת"כ מהני המגו, אבל המתני' לא מיירי רק מעיקר כתובה ודוק אך להרמב"ם דס"ל דלגבי עיקר ליכא מגו דהיא נאמנת גרשתני, א"כ יקשה הא ל"ש טענת לא אפרע, דגם בלא גט לא יהי' לו מגו דלא גרשתיך וצ"ל דרב באמת לית ליה לדרב המנונא, ואנן דאית לן דרב המנונא מוכח דטעמא דמתני' משום ריעותא דגט, ומ"מ לא קשיא מברייתא דגרשני בעלי, דיש חילוק בין מקום שכותבין למקום שא"כ וכמ"ש הב"ח, כמ"ש לעיל, אבל לרב דבכל מקום פורעין עפ"י גט לחודיה עיקר מוכת מברייתא דגרשני דגט לא הוי ריעותא ומוכח דמדין לא אפרע דמפסיד דיהיה לו מגו דלא גרשתיך מוכח דרב לא ס"ל לדרב המנונא. ולפ"ז מיושב קושיית הפ"י (באות ה') דליכא למימר דרשב"ג דגובה כתובה בעיקר כתובה דליכא מגו, דהא מוכח דרב לא סבירא ליה כלל לדרב המנונא וק"ל. ומיושב ג"כ קושיית הפ"י (אות ד') דמאי פרכינן מדרשב"ג דלמא רשב"ג ס"ל דטענו חטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין וליכא מגו, דא"כ גם קודם הסכנה אמאי לא יפרע, דהא לרב מוכח דגט לא הוי ריעותא, ואי משום לא אפרע הא לא יפסיד, דבלא גט ג"כ לא יהיה לו מגו, אע"כ דרשב"ג לא ס"ל דחייב בדמי שעורין, והוי מגו ושפיר פריך וק"ל, וע"פ דברינו נראה לענ"ד, דמוכח במ"ש הרי"ף בשם הירושלמי פ' אלמנה ניזונית, דגרושה שלא נתן לה כתובתה חייב במזונות עד שיפרע פרוטה אחרונה, והרי"ף דחאה מברייתא דגרשני בעלי, והרא"ש החזיק בדין דירושלמי, והנה לכאורה מוכח להדיא דלא כהירושלמי, דא"כ ישאר קושיית תוס', איך הוי מגו דלא גרשתיך הא יתחייב במזונות, ואי דהוי טענו חיטין, הא גם היא תובעת מזונות כדין גרושה בעוד דלא נפרעה הכתובה, אמנם זהו רק לתוס' דגם לר"י הטעם משום מגו, אבל אם נפרש כהרמב"ם, דלר"י בעי גט ממש ליכא ראייה, דמה דמשנינן לרב משום מגו, י"ל דהירושלמי מחייב רק במעכב עיקר כתובה, אבל לא במעכב תוס' כתובה, ובפרט לרב לשיטתיה דמשמע בכתובות (דף קד ע"א) דס"ל דגם באלמנה אין לה מזונות בשביל ת"כ, וא"כ י"ל דשפיר הוי טענו חיטין, דמה שהיא תובעת ואומרת נתגרשתי מדינא אין לה מזונות אף לדבריה, דהא פטור מלשלם העיקר מדינא, כיון דא"כ שובר יכול לומר לא אפרע עד שתתן לי הגט, דעי"ז לא אצטרך לפרוע עוד, דהא בלא גט אינה גובה, וכיון דמדינא א"צ לשלם כתובה אין לה מזונות ושפיר הוי טענו חיטים אמנם עדיין אינו מספיק, דא"כ מאי פרכינן מההיא דמן הסכנה ואילך, הא שם דל"ש לא אפרע ממילא לפי תביעתה עיקר כתובה ותוספת כחובה, מגיע לה מזונות וליכא מגו. אבל לפי דברינו דהוכחנו דלרב לא הוי גט ריעותא, אלא דעיקר טעם לא אפרע והיינו דמפסיד דבלא הגט יהיה לו מגו דל"ג, אם כן מוכח דבעצמותו הוי מגו משום דהוי טענו חיטין ומוכח דלא כהירושלמי. ומה דלא הביא הרי"ף ראיה זו, דהא כל עיקר דמוכח דלרב אין הטעם דגט הוא שטר כתובתה, היינו מברייתא דגרשני וכנ"ל, א"כ מביא הרי"ף בקיצור ראיה מההיא דגרשני. ואמנם תמוה לי מאד על הטור דפסק לדינא דנאמן במגו דלא גרשתיך, והא לדידן דכותבין שובר כפי דבריה דגירשה ולא נתן לה כתובה חייב במזונות במה שמעכב פרעון כתובתה, וכיון דהטור פסק לההיא דירושלמי, אם כן לא הוי טענו חיטין, וצלע"ג. הדרינן לקמייתא דמכח תמצית דברינו מיושב קושיית הט"ז והב"ש באות (ב' ג') דהטור הוכיח שיטתו דגט לא הוי ריעותא מההיא דגרשני בעלי, דלהטור לשיטתיה דגם עיקר כתובה צריך לשלם בלא כתובה ביום גירושין, אין חילוק בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין, ומוכח מברייתא זו דגט לא הוי ריעותא:

ומזה יצא ג"כ להרי"ף והרמב"ם שיטתייהו דר"י מיירי רק במקום שאין כותבין. דלשיטתייהו דלגבי עיקר ליכא מגו. לדידן דקיי"ל כרב המנונא, א"כ ע"כ טעמא דמתני' דגט הוי ריעותא וברייתא דגירשני לא הוי תיובתא להרמב"ם לשיטתיה, דבנאבדה חיישינן לפרעון ת"ז וא"צ לשלם בלא כתובה יש מקום לחילוקו של הב"ח. דבמקום שאין כותבין דפורעים בלא כתובה הוי גט ריעותא. ובמקום שכותבין לא הוי ריעותא, א"כ מזה גופא מוכח דמקום שכותבין לא אמר ר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד כו', דאל"כ אין חילוק לענין ריעותא דגט בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין ויקשה ברייתא דגירשני. אע"כ דבמקום שכותבין א"צ לפרוע בלא כתובה, גם בלא"ה י"ל כיון דמוכח דגט הוי ריעותא, ממילא כיון דבמקום ריעותא לא מהני תנאי ב"ד, הכי נמי במקום ריעותא דכתובה, ודוק היטב

המלמד חוקי חיים. יתן ברוחנו פי שנים. ללמוד וללמד תורתו על מנת לשמור ולקיים, לדרוש ולתור בחכמה לשם שמים. אמן

מערכה ארבע עשר במס' כתובות

דף צד ע"א גמרא אתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד

א) מה שתמהו על פסקי הרי"ף דבסוף גיטין פסק כרב דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות ואלו בסוגיין פסק כשמואל דאמרי' שודא, והרי בסוגיין מבואר דזה תלי בזה דטעמו דשמואל דסבר כר"א אבל אלו ס' כר"מ היה הדין דיחלוקו. והרמב"ן בס' הזכות תירץ וז"ל דדוקא לשמואל דסבר פ"ק דב"מ דעדיו בחתומיו זכין לו וכיון דנחתמו ביום אחד הוי כאלו נחתמו בב"א ואפי' מסר וחזר ומסר שניהם קנו מעידן חתימה וזוכין כאחת. מה אמרת שמא כ' ומסר לזה וכ' ומסר לזה מ"מ דינא דחלוקה עדיפא מש"ה מוכח דשמואל סבר כר"א דע"מ כרתי וכיון דע"ח אין כורתין ביניהם לשעות הו"ל כשטר שאין עליו עדים דע"מ כורתים בו ומי שנמסר לו תחלה קנה ומסתמא שניהן נמסרו ביומן דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה מאי אמרת שמא לשניהם מסר כא' דינא דשודא עדיפא עכ"ל. הנה מדהוצרך לכך דלר"א הוי כאין עליו עדים כיון דאין כורתים לשעות וגם מדהוצרך לדון דמסתמא נמסרו ביומן מבואר דס"ל להרמב"ן דגם לר"א עבחז"ל ואלו נמסרו למחר היו זוכים למפרע שניהם כאחד מסוף היום אבל בנמסרו ביומן כיון דאין הע"ח כורתים לשעתן הוי כאלו אין עליו עדים וכך מבואר ג"כ בתוס' בשמעתין בקושייתם שמואל אדשמואל, מוכח דס"ל דלשמואל גם לר"א עבחז"ל והא דבאמת לא ניחא להו לחלק דשמואל ס"ל רק אליבא דר"מ כיון דע"ת כרתי אמרי' עבחז"ל וא"כ מדס"ל לר"מ דמצא שט"ח לא יחזיר ע"כ דמיירי באין חייב מודה והוליד מזה דאומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מבני חורין אבל אליבא דר"א דס"ל עמ"כ לא אמרינן עבחז"ל. וביותר דהא חזינן להדיא דס"ל לתוס' דיש מקום לחלק בזה דהרי בקושייתם לאביי דס"ל עבחז"ל וגם ס"ל בסנהדרין דע"מ כרתי אמאי קתני בברייתא כתב לזה ומסר לזה לזה שמסר לו קנה הרי אי לאו ההיא דסנהדרין היה אפשר לומר דאביי דס"ל בב"מ דשטרי דלאו הקנאה ג"כ כתבינן דעבחז"ל היינו משום דפסק כר"מ אבל אליבא דר"א לא וא"כ ה"נ י"ל לשמואל ואפשר דלזה נתכוין המהרש"א בקושייתו, ותירוצו סתום, ונלע"ד דהרי בלא"ה קשה איך מוכרח דשמואל ס"ל עבחז"ל דלמא טעמא דשמואל דלא מוקי למתני' בחייב מודה דס"ל דלאקרי וכתב לא חיישינן אך זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר גם בלא הקנאה למה ניחוש לשמא כתב ליתן בניסן הא העדים אין רשאין לכתוב בלא מלוה עמו וכיון שכן ממילא מוכח דשמואל ס"ל גם לר"א עבחז"ל דהרי חזינן בסוגיא דבב"מ דאמרי' עלה דאביי משום דקשיא ליה וכו' היינו דמנ"ל לאביי להמציא דחיישינן לפירעון ולקנוניא הו"ל לשנוי' יותר כר' אסי דלא אמרינן עבחז"ל אפילו לר"מ וטעמא דמתני' משום דחיישינן לשמא כתב ללות בניסן לזה אמרי' משום דקשיא ליה וכו' וממילא מוכח דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכיון שכן אם איתא דשמואל ס"ל דרק לר"מ עבחז"ל אבל לנפשיה דסבר כר"א לא אמרי' עבחז"ל א"כ מדנקט שמואל המוצא שטר הקנאה אבל בלא הקנאה יחזיר יהא מוכח דס"ל לשמואל דחיישי' לאקרי וכתב וממילא יקשה מנ"ל לשמואל להמציא דר"מ ס"ל דשט"ח שאין בו אחריות אין גובה מבנ"ח דלמא מתני' בחייב מודה והא דלא יחזיר משום דאפי' לר"מ ל"א עבחז"ל וחיישינן לשמא כתב ללות בניסן דהרי חזינן דאפי' לאביי אמרינן עד דנמציא חשש לפרעון ולקנוניא יותר היה לו לומר דלא אמרי' עבחז"ל אפי' לר"מ מכ"ש דיקשה לשמואל מנ"ל להמציא דשט"ח שאין בו