דרוש וחידוש א קנג

דאינו תנאי ב"ד דרך להתפיס צררי ובתוס' כתובות ר"פ אע"פ הקשו אהא דאמר ולשבועה פשיטא דבכל שט"ח צריך לישבע יעיי"ש, וזה תמוה דלשיטתם גיטין שפיר היה חדוש גדול, דהא בבע"ח דעלמא אם תובע ת"ז א"צ לישבע אלא דבכתובה דהוא תנאי ב"ד דרך להתפיס צררי משא"כ בת"כ היה מקום לומר דאין דרך להתפיס צררי והוצרך לאשמעינן דמ"מ צריך לישבע, ומצאתי אח"כ בעזה"י להרא"ה כתובות שכ"כ בשם יש מתרצים, אבל הרא"ה כתב עלה וליתא דשעת מיתה זמנו הוא עיי"ש, ושני תירוצים אלו הוזכרו ברא"ש ריש ב"ב הא דאלמנה צריכה לישבע היינו משום דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי אי משום דשעת מיתה זמנו הוא. לפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל ביסוד הסברא כדברי תוס' דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי, כדאיתא סברא זו בש"ע בסוגיא דפוסקין מזונות, אבל לענין ת"כ דלא הוי תנאי ב"ד אין דרך להתפיס צררי, ומה דצריכה לישבע היינו משום דשעת מיתה זמנו, וא"כ י"ל דודאי משום ריעותא דנפילה לא היה לחוש לפרעון תחת בעלה, דאף דבשט"ח שאבד חיישינן אפילו לת"ז מ"מ בכתובה דהחוב אינו ברור שמא ימות מקודם בודאי לא פרע אלא דהא דלא יחזיר משום צררי, ומדוקדק לישנא דהש"ס, וא"ל רבנן אימא צררי אתפסה ולא קאמר דחיישינן לפרעון אלא דבאמת ל"ח לה רק משום צררי, וזה מכח תנאי ב"ד אבל בת"כ י"ל דבאמת ל"ח לה בעודה תחת בעלה, דלשט"ח ל"ד כיון דאין החוב ברור, ולכתובה ל"ד כיון דאינו תנאי ב"ד לא מתפיס צררי, וא"כ שפיר מוכח דמשום עיקר כתובה לא יחזיר דחיישינן לה ודוק. ומ"ש הרא"ש אחרי שהביא דברי הרמב"ן בכוונת הרי"ף דהכי מסתברא דלמה נאמר דפליגי ר"י ושמואל כיון דנוכל לפרש דלא פליגי, זה תמוה, הא י"ל דבאמת לא פליגי ביסוד דין דהטוען אחר מעשה ב"ד, אלא דשמואל ס"ל דבמקום שכותבין כתובה א"צ לפרוע בלא כתובה, דיכול לומר לא אפרע כיון דאין כותבין שובר ור"י לטעמיה דכותבין שובר. וביותר דהא הרא"ש כתב שם מקודם דבמקום שאין כותבין ויש עדים דכתב לה דא"נ לומר פרעתי, כיון דמנהג אותו מקום שלא לכתוב, וא"נ לומר פרעתי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא ישתנה הדין בכך והרי בזה בודאי פליגי ר"י ושמואל, דהא שמואל אמר במקום שאין כותבין ואמר כתבתי, עליו להביא ראיה, הרי דבהביא ראיה דכתב לא תפרע, וע"כ דהתם משום טעמא אחרינא נגעו בה, דכיון דאין כותבין שובר יכול לומר לא אפרע, וא"כ מעיקרא דדינא פרכא, די"ל דכל עיקרו דלשמואל דלא תפרע במקום שכותבין, הכל רק מטעם דאין כותבין שובר, ולדידן דכותבין שובר גובית בלא כתובה, והוא צע"ג לכאורה ולומר דכוונת הרא"ש במ"ש והכי מסתברא, היינו על היסוד של הרמב"ן דאף במקום שא"כ צריכין לטעמא ודינא דר"י דהטוען אחר מעב"ד, דאל"כ אלא דבמקום שא"כ א"צ להא דבלא"ה גובה, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, ועיקרו דר"י רק לענין מקום שכותבין, ונצטרך לומר דהמרגניתא הוא דסתמא דמתני' גם במקום שכותבין דומיא דסיפא. א"כ לשמואל דבלא"ה מתני' ע"כ במקום שאין כותבין אבדה המרגניתא ואין קיום לדינא דר"י. והוי כמו פלוגתא בין ר"י לשמואל ודוחק, דמ"מ י"ל דשמואל ס"ל כר"י מסברא בלא ראיה ובפרט דהא מ"מ לא פליגי בשום דין כיון דלשמואל אין נ"ע אם יוכל לומר פרעתי או לא, דבין כך ובין כך לא תפרע, דיכול לומר לא אפרע בלא כתובה, כיון דאין כותבין שובר

ב) קושי' הט"ז במ"ש הטור הוציאה כתובה ואין עמה גט וכו' והוא במקום שאין כותבין וכו' דלא האמינו לי שכתבתי, הא גם בהאמינו לו צריך לשלם כמ"ש הטור מקודם בשם הרא"ש, דבמקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה. אינו נאמן לומר פרעתי, ותירוצו צ"ע לענ"ד

ג) קושי' הט"ז, הובא בב"ש במ"ש הטור דמן הסכנה ואילך גובה בלא עדי גירושין דמנ"ל זה דמ"ש תוס' דכי היכי דאלמוה למעשה ב"ד דקודם סכנה א"י לומר פרעתי, ה"נ אלמוה דלאחר סכנה לא מהני מגו, י"ל דזה רק לשיטתם דאלמוה הרבה דאפילו במקום שכותבין ונאבדה הכתובה א"י לומר פרעתי, אבל להטור דפסק דבמקום שכותבין יכול לומר פרעתי, י"ל דלא מקרי כ"כ אלמוה: והב"ש הוסיף להקשות, דמנ"ל להטור דגובה בלא עדי הגט, דרק לרב מוקמינן בהכי סופא דמתני', אבל לשמואל מיירי כפשטא בגט ממש כדאמרינן בשלמא לשמואל עיי"ש. ובאמת לענ"ד זה הכל רק חדא קושיא, דהא אם נניח בזה כדעת הטור דבלא עדי גירושין גובה, ממילא ליתא לקושית הט"ז, כיון דכתובה ואין עמה גט היינו דאין עמה עידי גט. ממילא מוכח דמסכנה ואילך גובה בלא עידי גט, וא"כ עיקר הקושיא רק כקושית הב"ש על היסוד עצמו דדלמא בעי גט ממש ומסכנה ואילך בעי עידי גט. ואולם באמת לענ"ד מעיקרא לק"מ, די"ל דהטור ס"ל דההלכה כאביי, ולא מקרעינן ולא כתבינן אגט, וא"כ אין טעם לומר דלא תפרע בעידי גט דל"ש כלל לומר דהגט הוי ריעותא, כיון דענין פרעון ל"ש בגט, ודלא כהב"ש (ס"ק מא) דמדמי ריעותא דגט לריעותא דכתובה, וכתב דהא דתוס' ס"ל דבלא גט ממש, היינו לשיטתייהו דגם בלא כתובה גובה, אבל להטור דבמקום ריעותא דכתובה אינה גובה ה"נ במקום ריעותא דהגט, אבל באמת לענ"ד במחכ"ת ז"א, דהא תוס' כתבו איזה פעמים דלשמואל דאין כותבין שובר, מ"מ אינו יכול לומר לא אפרע עד שתוציא הגט דיכולה לומר בעינא לאנסובי ביה ולא כותבין על גבי הגט, א"כ ממילא ל"ש בזה ריעותא. ונהי דמדברי הנ"י פ"ק דמציעא דכתב תחילה דמההיא דגט ואין עמה כתובה מוכח דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום, דאין לומר משום דגט היינו כתובה. דאם איתא דפרע הו"ל למקרעיה לגט. דאטו גט מנה ומאתים כתיב בי', ועלה כתב דכתובה ואין עמה גט לא תפרע דכיון דאין הגט בידה איתרע המעשה ב"ד, דאמרינן בבי' דינא אגבוה וקרעו לגיטא, הרי דס"ל להנ"י דאף לאביי היינו רק דליכא הוכחה דלא פרע ממה דהגט שלם בידה, די"ל אטו כל דמגבי בב"ד מגבי, אבל מ"מ היכא דאין הגט בידה אתרע ואמרינן דאגבו בב"ד וקרעו לגיטא, מ"מ י"ל דהטור לא ס"ל כן וכדמשמע מפשטן דדברי התוס' הנ"ל דאפילו בפורע לה בב"ד א"י לומר לא אפרע בלא גט, דאינה מנחת כלל לכתוב ע"ג גט, וא"כ ממילא ליכא ריעותא במה דאין הגט בידה, ומש"ה ס"ל דאין עמה גט היינו עידי גט, וממילא מוכח דמסכנה ואילך גובה בלא עידי גט, כן נראה לענ"ד פשוט וברור בעזרת השם יתברך

ד) קושי' הפ"י לפי מה שכתבו תוס' הא דהוי מגו דל"ג דלא יתחייב במזונות דהוי טענו חיטין, מאי פרכינן אימא סיפא רשב"ג וכו', דלמא רשב"ג ס"ל כר"ג דטענו חיטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין [לחד תירוצא דתוס' בשבועות] וליכא מגו אלא דקודם סכנה אינה נפרעת עיקר כתובה בלא גט. ולי נראה להקשות עוד, דלכאורה יש להקשות, הא בר"פ הכותב אמרינן דרב ס"ל כרשב"ג דאם מתה יורשה דמתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו בטל וס"ל דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה. ועי' בתוס' שם הא דאינו אוכל פירות בחייה ולא עשו חיזוק כיון דאינה בכל הנשים דלפעמים אין לה נכסי מלוג א"כ לפ"ז לענין מזונות דאיתא בכל הנשים אף אם מזונות דרבנן עשו חיזוק, ומה דאמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. צ"ל דמ"מ א"א לכוף אותם לאכול. וממילא אינה נותנת לו מעשי ידים, אבל באמת יכולה כל שעם לחזור ולתבוע מזונות. דהסילוק שלם לא מהני. וכעין מ"ש תוס' ר"פ הכותב. וא"כ לרב לשיטתיה מה מהני דהוי טענו חיטין, הא הודאת בע"ד מדין מחילה ומתנה אתינן עלה דלא מהני במזונות. ובהכרח לומר כפי חילוק התוס' ב"ב (דף נ') בין פירות לירושה, דבירושה כיון דשורש ירושה דאורייתא עשו חיזוק. א"כ ה"נ במזונות דאין לו שורש דאורייתא לא עשו חיזוק. ולפ"ז קשה דמאי פריך הש"ס דלמא רשב"ג ס"ל כראב"י דמזונות דאורייתא. ורשב"ג לשיטתיה דס"ל בר"פ הכותב דבדבר שבממון תנאו בטל. ולא מהני הסילוק במזונות וליכא מגו דלא גרשתיך

ה) קושית הפ"י לשיטת הרמב"ם דלגבי עיקר ליכא מגו דהיא נאמנת גרשתני ונוטלת עיקר כתובה משום מדרש כתובה וליכא מגו רק לגבי תוספת [והיינו דיש לו מגו דלא גרשתיך והיה פטור לשלם העיקר, כיון דבאנו לחייבו מכח נאמנות דידה דגרשתני ודנין אותה לגרושה ממילא הוי כתובה ואין עמה גט דלא תפרע. ולגבי תוספת מאמינים לו דלא גירשה]. א"כ דלמא רשב"ג דקאמר מן הסכנה ואילך גובה. היינו העיקר דליכא מגו

ו) והנלענ"ד דהנה החלקת מחוקק (ס"ק מא) דייק מלשון הטור במ"ש הוציאה כתובה ואין עמה גט, דהוא במקום שאין כותבין, דאלו במקום שכותבין. כיון דהיה נאמן לומר פרעתי מחמת ריעותא דכתובה א"צ לפרוע בלא כתובה, ריעא טענתיה דידיה