דרוש וחידוש א קנב

כאן נמצא לחזקת רשות אב, אבל בסיפא ל"ש דכאן נמצא מסייע לחזקת אב, דהא מ"מ אפשר דלא יצאה מרשות אב. והסברא נכונה (וכעין זה כתבנו ביו"ד בכוונת תוס' חולין (דף יא) בהא דסכין אתרע בהמה לא אתרע) ולזה י"ל דקושיית אביי אליבא דרבא דמוקי בקדשה על תנאי וליכא ספק קפידא, ואף לאחר שנכנסה והוי קפידא היינו לענין שיחולו הקידושין חופה וביאה, אבל עכ"פ קידושין ראשונים בטלו, ושפיר פריך בעדים משתתארס הוי ג"כ רישא דכאן נמצא דאנו דנין עוד על אותו שעה דכאן נמצא מסייע לחזקת האב שלא יצאה מרשותו, דהא המום מבטל בודאי הקידושין הראשונים, אבל שמואל לשיטתיה דמוקי בקדשה סתם, וכיון דנכנסה איכא ספק דהמום לא מבטל כלל הקידושין דחלו עתה למפרע, מש"ה לא מקרי רישא כאן נמצא, ודו"ק

ולפ"ז י"ל יותר. דלפי הצד שצדדו תוס' דגם בהתנה אם אחר כך מוחל חלו למפרע הקידושי כסף, דהתנאי היה אם אקפיד. א"כ י"ל דבאמת גם לרב ליכא קושיא בסיפא אמאי משתתארס לא דהא ע"י הספק דאחולי אחיל כשכנסה סתם הוי ס' על הקידושין למפרע, וא"כ אין המום מבטל הקידושין בהחלט, ול"ש בזה רישא כאן נמצא והא דהקשה אביי מסיפא משתתארס לא. היינו אביי לשיטתי' דס"ל אליבא דרב דהטעם משום אין אדם בועל בעילת זנות, וקדיש לה בביאה כמ"ש תוס' לעיל להוכיח מדפרכינן מההיא דקטנה שלא מיאנה, א"כ לא חלו הקידושין ראשונים למפרע. ושפיר שייך ביה רישא כאן נמצא. וק"ל

מז) ומרווחנא בזה מה דקשה על לישנא דרבא וסיפא נמי כאן נמצא, הא מסיפא ממילא מדלא סגי בעדים משתתארס צריך לסברת חדא במקום תרתי. א"כ ל"צ כלל לסיפא משום כאן נמצא. ולפי הנ"ל ניחא. דרבא י"ל דס"ל כר"א דטעמא דרב משום אחולי אחיל, ואף בהתנה חלו הקידושין למפרע, ואין המום מבטל המקח, וממילא ל"ש בזה רישא כאן נמצא וליתא לקושיית אביי, וא"צ כלל לסברת חדא במקום תרתי, ואביי הקשה רק לשיטתו דנפשיה דס"ל משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנ"ל, ורבא השיב לו דאף לשיטתו י"ל דהוי חדא במקום תרתי, אבל רבא לנפשיה לא חש לקושיית אביי, ול"צ כלל לטעמא דחדא במקום תרתי ושפיר אמר וסיפא נמי כאן נמצא. וק"ל

מח) ולפ"ז מיושב הקושיא אות י"א. דשפיר י"ל כהר"ן דפשטא דמתניתין כרבא דטוענת שמא. ואזלינן בתר נולד ספק ברשותו, דזהו נכלל במה שהביא דברי שמואל ההיא דהמחליף, ומה דהקשינו דהו"ל להביא פרכת הש"ס משתתארס לא והתירוץ חדא במקום תרתי. דלפי הנ"ל ניחא. דהרי"ף לשיטתיה דפסק מטעם אחולי אחיל, ממילא ליתא לקושיית אביי וכנ"ל

מט) ונ"ל עוד ליישב שיטת הרי"ף ברחבה ודלא כהר"ן. והיינו כיון דרבא אמר רישא כאן נמצא. והיינו בטוען שמא וכמ"ש הר"ן. ממילא מתני' כפשטא דמסתמא הבת טוענת ברי והאב שמא. והיינו תירוצא דר"א. ואין בזה דוחק כלל. דמסתמא הבת יודעת והאב אינו יודע. ורבא ג"כ לא היה נייד לאוקמי הכי, אלא דלשיטתיה דס"ל דברי עפ"י אחר הוי ברי א"כ מוכח מרישא דמיירי דהבת טוענת ג"כ שמא, דאל"כ הוי ברי לאב עפ"י אחר. ולזה הוצרך לומר וסיפא נמי כאן נמצא. דבשמא בעי כאן נמצא דסיפא. וע"ז קשה קושיית אביי משתתארס וכו' ומוכרחים לומר משום דהוי חדא במקום תרתי, וזהו הכל רבא לשיטתי', דמוכרח דהבת טוענת ג"כ שמא אבל לההלכה דקיי"ל כאביי בב"ב דברי עפ"י אחר לא הוי ברי מתני' כפשטא דהבת יודעת והאב אינו יודע. ול"צ לדחוקי משום חדא במקום תרתי. ואביי דהקשה מסיפא משתתארס היינו דהקשה לרבא לשיטתיה דסבר ברי עפ"י אחר הוי ברי, ומוכרח לאוקמי דהבת טוענת ג"כ שמא. אבל להלכה מתני' כפשטא. כנלע"ד בכוונת הרי"ף ודוק. יהיו לרצון אמרי פי וניב שפתים, לפני אלהי ארץ ושמים

מערכה שלשה עשר במסכת כתובות א) דף פט מתני' הוציאה גט. רבינו האלפסי העתיק אוקימתא דשמואל דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. וכ"כ הרמב"ם (פט"ז מהל' אישות). ותמהו הא למאי דקיי"ל כר"י דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וגם קיי"ל דכותבין שובר. מתני' כפשטה אף במקום שכותבין. והרמב"ן במלחמות כתב דס"ל להרי"ף דמימרא דר"י דהטוען אתר מעשה ב"ד דלא אמר כלום מיירי רק במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין ריעא טענתה. כיון דאין הכתובה בידה. ומאי דאמר אביי מאי מרגניתא דלמא מתני' במקום שא"כ. מיטעי הוא דקטעי אביי תחלה, וסבר דר"י מיירי במקום שכותבין, אבל בתר הכי הדר ביה אביי, דר"י מיירי רק במקום שא"כ עיי"ש, ועכ"ז עדיין יקשה דמנ"ל להרי"ף והרמב"ם להוציא הסוגיא מפשטה. והנה רבינו שרירא גאון הביא ראיה מההיא דמצא שטר כתובה וכו', ואליבא דרבינא קיי"ל כר"י דחיישינן לפרעון [הביאו הרמב"ן במלחמות]. ביאור הדברים, דלא מבעי לר"פ דגם לרבנן חיישינן לפרעון, אלא אפילו לרבינא דלרבנן ל"ח לפרעון, היינו משום דאינהו ס"ל דגם במצא שט"ח דעלמא הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון, והרי בהא בודאי לא קיי"ל כרבנן, דסתמא דהש"ס בסוגיא דשטרי הקנאה דבמצא שט"ח חיישינן לפרעון, ממילא קיי"ל גם בכתובה דחיישינן לפרעון כדס"ל לר"י דאין חילוק בין שט"ח לכתובה דלא מצינו מאן דפליג בזה. ולענ"ד נראה יותר דאף לרבנן עצמם כיון דטעמייהו משום דס"ל דגם במצא שט"ח דעלמא דל"ח לפרעון, והיינו מטעם דאמרינן אם איתא דפרע מקרע הוי קרע ליה כדאיתא בב"מ (דף טז ע"ב) וא"כ זהו שייך במצא שט"ח. אבל היכא דל"ש טעם זה כגון דתובע בלא שטר כלל אמרינן דפרע ובאמת קרעו, בזה מודו רבנן לר"י וא"כ כמו דס"ל לר"י דבמצא שטר כתובה דחיישינן לפרעון אף שהוא מעב"ד, ה"נ לרבנן היכא דל"ש אם איתא דפרע כגון דתובעת ואין הכתובה בידה חיישינן לפרעון, והוא ברור בעזה"י

והנה אף דלכאורה ראיה זו חזקה ונכוחה, דמ"ש תוס' בב"מ (דף יז ע"א) דהטעם דלא יחזיר דגם לענין מנה ומאתים מפסיד דיכול לומר פרעתי ק' במגו דאלמנה נשאתיך וכו', זה תמוה, ולא זכיתי לעמוד בסוף דבריהם הקדושים, דסוף סוף עתה דהכתובה בפנינו וידעינן שהיא אשתו ונשאה בתולה ואנן מחזיקין דאינו פרוע ובדינא תובעת ממנו, למה נכבוש ממנה מליתן בידה עדות האמת מלמסור הכתובה בידה וליתן אצבע בין שיניו שיהיה בידו לכפור בשקר ולהאמינו במגו, וד' יאר עיני. אך מ"מ אין הראיה מספקת, דהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבתוס' כתובה אף במקום שאין כותבין אינה גובה אלא בראיה ברורה, וכ"כ התוס' וכל הפוסקים דתוספת כתובה דלא הוי מעשה ב"ד בכל מקום יכול לומר פרעתי, א"כ י"ל דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר כמו שעלה כן על דעת תוס' בב"מ הנ"ל, ואין בזה דוחק דהא לרב דגט גובה עיקר וכן לס"ד דאביי, דר"י מיירי גם במקום שכותבין, מוכרחין לומר דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר, א"כ דלמא גם לדידן ולמסקנא כך הוא

ולכאורה היה נראה דהראיה כך הוא. דלרבינא דטעמייהו דרבנן משום דחיישינן לשתי כתובות, זהו שייך רק בעיקר כתובה, דמשום דאסור לשהות, דרכו לכתוב כתובה אחרת. אבל בתוס' כתובה ל"ח לכך, ועלה אמר ר"י אינה תחת בעלה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, א"כ שפיר מוכח דבעיקר כתובה חיישינן לפרעון, והיה מרווח בזה לישנא דרבינו שרירא גאון הנ"ל, במ"ש ואליבא דרבינא קיימא לן כר"י דחיישינן לפרעון והיינו דלאוקימתא דר"פ ליכא ראיה די"ל דמיירי בתוספת כתובה. ורק אליבא דרבינא מוכח דמיירי מעיקר כתובה]. אך עדיין אינו הכרח די"ל דמצא שטר כתובה, היינו דנכלל בו עיקר ותוס', וס"ל לרבנן דלא יחזיר משום עיקר כתובה, דחיישינן לשני כתובות. ור"י ס"ל דלב' כתובות ל"ח, אבל אינה תחת בעלה לא יחזיר משום תוס' כתובה, דחיישינן לפרעון

גם הא הש"ך (סי' ס"ה ס"ק ל"ב) כתב דמדסתם הרמב"ם בהל' גזילה, דמצא שטר כתובה בשוק דלא יחזיר, דשמא נפרעה. דמשמע אפילו בעודה תחת בעלה, משום דס"ל דהעיקר כר"פ עיי"ש, א"כ נהי דנימא דלרבינא מוכח דבעיקר כתובה חיישינן לפרעון י"ל דרבינא באמת לא ס"ל לדר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד, ולדידן דקיי"ל כר"י הא קיימא לן כאוקימתא דר"פ, ויש לומר דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר. ואפשר לומר דגם לאוקימתא דר"פ מוכח דלא יחזיר משום עיקר כתובה הוא, דהנה בתוס' גיטין (דף לה) הקשו דאמאי אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים אלא כשבועה הא הוי תוך זמנו ותירצו דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי בחייו, ולדבריהם הא דאמרי' ר"פ אע"פ ת"כ ככתובה וכו' ולשבועה, צ"ל דאף בת"כ