דרוש וחידוש א קלא

בה הויה ושניהם שקולים, ויבואו שניהם ומרבים חייבי לאוין וחייבי כריתות, וא"כ לא תלי בדרבנן ורע"ק, רק בדרי"צ, דלרי"צ גם לרבנן ליכא הוכחה, ולרבנן דרי"צ גם לרע"ק איכא הוכחה, וזהו תשובה גדולה על הפ"י. וא"כ נסתר כל הבנין הנ"ל ותשאר הקושיא חזקה על תוס' דהחליטו דהא דאמרינן ולאפוקי מדרנבה"ק לא קאי אמתני' הא להדיא פרכינן אי כרנבה"ק קשיא אחותו

לח) ולזה נ"ל כוונת דבריהם אעפ"י דראיתי בתוס' ישנים בשם מוהר"ם ליישב קושיית תוס' על רש"י דשפיר י"ל כרש"י דולאפוקי מרנבה"ק קאי אמתני' ואי דגלי קרא נערה הנערה, הא איתא להדיא בתוספתא פ' א"נ רנבה"ק אומר הבא על אחותו אין לה קנס וכן הי' עושה רנבה"ק יוה"כ כשבת לתשלומין עיי"ש, ונ"ל דגם לתוס' לא אשתמיט הך תוספתא, אלא דקושייתם אמה דאמרינן ולאפוקי מדרנבה"ק דתניא רנבה"ק היה עושה יוה"כ כשבת, דמשמע דבא לומר דמתני' פליג על היסוד דיוה"כ כשבת, והא מזה אין ראי' די"ל דגלי קרא דנערה והו"ל לאתויי הך מלתא דתניא רנבה"ק אומר הבא על אחותו אין משלם קנס, אבל לישנא דהש"ס דתניא רנבה"ק הי' עושה יוה"כ כשבת דמשמע דמתני' פליג על היסוד דחייבי כריתות לא אמרינן קלב"מ, והא ביסוד הזה ליכא ראיה דפליג מתני' דדלמא הכא גזה"כ דנערה, וא"כ ניחא הא דפרכינן אי כרנבה"ק קשיא אחותו כיון דר"פ הכי, קאמר מתני' כמאן מוקי לה דמבואר דצריכים לאשכוחי שום תנא אשר יאמר כי הוא זה תנא דמתני' ולזה שפיר אמר אי כרנבה"ק קשיא אחותו, דהרי רנבה"ק ס"ל במפורש דאחותו פטור, ולא רצה ר"פ לדחוק דמתני' אתיא בחד כרנבה"ק דכרת כמיתה דקלב"מ ופליג בחדא לענין אחותו דגלי קרא כמו דלא רצה לומר דאתי' כר"מ דלוקה ומשלם, אבל בהא לא ס"ל כר"מ דמת ומשלם בקנס דהא לא תלי חדא באידך, ונכון

לט) ועפ"י דברינו נשאר קושיית המהרש"א שהתחלנו בתוקפו דמנ"ל להתוס' להקשות גבי חמץ של הקדש, דלמא אף דגלי קרא דשגגת מיתה אינו פוטר מ"מ לענין מיתת מזיד לא גלי קרא ונסתר תירוצנו הנ"ל: ולזה נראה דהתוס' הוכיחו דע"כ ס"ל להסוגיין דלישנא דלא מעל אף בשגג גם על החמץ, והיינו דהוקשה לתוס' אמאי מוקי כרנבה"ק ומוכרחין לדחוק בתחב חבירו ובענין דל"ש מדאגבהה קניא אמאי לא מוקי יותר דמיירי באתרו ביה משום חמץ [דדוקא במתני' דהאוכל תרומת חמץ כתבנו דבמזיד פטור משמע אף דלא אתרו, היינו דלישנא דמזיד סתמא וגם לא אתרו מקרי מזיד אבל גבי חמץ של הקדש דלא נזכר כלל לשון מזיד וכי היכי דנוכל לפרש דמיירי במזיד בחמץ נוכל לפרש דמיירי באתרו ביה], ונרויח דלא צריך לאוקמי בתחב לו חבירו דלא יקשה מדאגבהה קניא, די"ל דאתרו ביה על לאו דבל יראה ומלקות פוטרו, אף דלאו דבל יראה ניתק לעשה לשיטת תוס' מ"מ תוס' לשיטתייהו דמבואר בדבריהם פסחים (דף כח ע"ב) דתשביתו אין בדרך אכילה, א"כ באכלו ביטל העשה בידים ולקי למפרע על לאו דבל יראה, וא"כ גם על הגבהה מלקי לקי ממונא לא משלם, והא דקתני האוכל חמץ ולא נקט רק הגביה חמץ של הקדש, היינו דאז לא הי' מלקות בהגבהה דהוי לאו הניתק לעשה ואף בלא ביערו בפסח, הא ר"מ לשיטתיה דס"ל (פ"ג דמכות) בטלו ולא בטלו ולא משכחת בטלו בידים בחמץ אא"כ אכלו דכל מעשה שא"י לקיים עוד עשה דהשבתה דהיינו דביערו באיזה ענין השלכת לים וכדומה, הא זהו עצמו הוי השבתה וקיום עשה, למה דקיי"ל השבתתו בכל דבר, מש"ה נקט האוכל דבזה ביטלו בידים ואי דא"כ נצטרך לומר דת"ק כר"מ דלוקה ומשלם ויהי' דלא כהלכתא מש"ה לא מוקי בהכי, ואמר מאן י"א רנבה"ק ואתי ת"ק כהלכתא, הא י"ל דמיירי באכל חמץ פחות מכזית והוא ש"פ דליכא מלקות, והי"א ס"ל כר"ש דכ"ש למכות, אלא ע"כ דס"ל לסוגיין דסתמא קתני לא מעל ומדלא קאמר במזיד על חמץ משמע דבכל ענין לא מעל אף בשגג בחמץ, ולזה שפיר הקשו תוס' דנימא כיון דגלי גלי, ודו"ק

מ) ובההיא ענינא תמוה לי על שיטת תוס' הנ"ל דבדרך אכילה לא מקרי השבתה מסוגיא דמכות (דף טז ע"א) אר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת דהיינו שילוח הקן ופיאה, והא איכא עוד חמץ בפסח דהוי ניתק לעשה לשיטת תוס' ומשכחת ביטלו דאכלו בפסח, ואף לרבנן דר"י הא באכילה לא הוי השבתה ובטלו לעשה בידים, ולומר דחשיב רק מה דהוא לכ"ע, אבל חמץ הא לרנבה"ק לא משכחת ביטלו, דאי אכליה הא חייבי כריתות כמיתה, וכי היכי דבמיתת ב"ד כיון דקלב"מ במה דבטלו אינו חייב מלקות כדאמרינן שם במכות, אי דקטלה קלב"מ, מ"מ משכחת דאכל החמץ כזית שלא בכדי אכילת פרס דכרת ליכא, ומ"מ ביטל עשה דהשבתה בידים באכילתו דלענין זה ודאי לא צירף בכדי אכילת פרס וצ"ע

מערכה ששית במסכת פסחים

דף כט ע"ב גמרא אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו, יו"ד (סי' קב ס"ד בהגה"ה) דבר שיש לו מתירין וחזר ונאסר כו' ויש חולקין, הנה דעת החולקים המה שיטת הרמב"ם וסייעתו דטעמא דחמץ במשהו דהוי דבר שיל"מ וגזרו אינו מינו אטו מינו משום חומרא דחמץ: ותמוה דא"כ מ"ט דר"י ור"ל דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט, נהי דלא ס"ל להחמיר בחמץ יותר מ"מ במינו מדינא ליתסר, דהוי דבר שיל"מ, וכבר עמד בזה הרמב"ן במלחמות בפסחים, ותירץ דס"ל לר"י כרבנן דפליגי עלי' דר"ש דאמר בנדרים (דף נח) כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו חכמים בו שיעור עכ"ל: אך לכאורה תמוה מסוגיא דפ"ק דביצה, ר"א אומר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ וכו' והתם קאי לתרץ פרכת הש"ס על ר"י דס"ל משום משקין שזבו, עיי"ש היטב, הרי גם ר"י ס"ל דדבר שיל"מ לא בטל, ואפשר לדחוק דר"א לנפשי' ס"ל דלא בטל ונקט כן לקושטא דמלתא, ומ"מ גם ר"י נהי דס"ל דבטל מ"מ ס"ל דספיקא דרבנן לחומרא, והא דקתני בסיפא נתערבה באלף אסורות זהו באמת משום דבר שבמנין, וכתנא דליטרא קציעות, דס"ל גם בדרבנן כל שדרכו למנות לא בטל אלא דבא ר"א להרויח דלא נצטרך לדחוק דסיפא אתאן לספק טרפה ודוחק

ונלע"ד דלכאורה קשה על שנויי' דר"א הנ"ל, הא בודאי גם להמקשן לא נעלם ברייתא ערוכה בנדרים (דף נח) דדבר שיל"מ לא בטל, וביותר דמוכח כן מדקאמר בשלמא לרבה וכו', ואיך יתיישב הסיפא נתערבה באלף אסורות, ע"כ משום דהוי ישל"מ, אלא דהמקשן היה ס"ל דמ"מ ספיקא דרבנן מותר, וא"כ דר' אליעזר בא לחדש ולדמות דין ספק לדין ביטול, ואם כן עיקר חסר מן הספר

וביותר קשה דהרמב"ם השמיט דין ספק דרבנן בשיל"מ, וכתב הה"מ כיון דכתב לא בטל ממילא נשמע דספיקו אסור, ואי נימא דהמקשן הי' ס"ל לחלק בין ביטול לספק, וכן ר"פ בתירוצו דמוקי דוקא בספק טרפה, אלא דר"א חידש זה דגם ספיקו איסור, איך שייך לומר דאין מהצורך להרמב"ם להזכירו: ולזה נראה דודאי הסברא פשוטה לדמות ספק לביטול, אלא דהמקשן הי' ס"ל דעיקר דינו דדבר שיל"מ לא בטל דאמר ר"ש בנדרים זהו רק באיסור דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן, ולזה לרבה דאמר משום הכנה היה ניחא גם הסיפא דנתערבה באלף כולם אסורות, אבל לר"י ורי"צ פריך גם מרישא גם מסיפא, ורב אשי בא לחדש דדינא דישל"מ הוא גם בדרבנן וממילא גם הספק בדרבנן אסור, וכיון שכן מיושבים דברי הרמב"ן הנ"ל, דהנה בפשוטו י"ל על קושייתינו הנ"ל, דאף דר"י סבר כרבנן דר"ש דדבר שיל"מ בטל מ"מ מוקי הברייתא כר"ש דלא בטל, וכדאמרינן בשנויא דר"פ דאף דר"י ס"ל לנפשי' את שדרכו למנות, מ"מ מוקי הברייתא כתנא דליטרא קציעות, אלא דהי' קשה דהו"ל לומר לר"א הא מני ר"ש היא וכדאמר ר"פ האי תנא דליטרא קציעות הוא, ולפי דברינו ניחא, כיון דגם המקשן ידע דאתיא הברייתא כר"ש כמו דצ"ל לרבה אלא דבא לומר דמאן דס"ל דלא בטל ס"ל גם בדרבנן לא בטל וזה לא מצינו מפורש בדר"ש ול"ש לומר ה"מ ר"ש היא ודוק. אולם ביסוד דברי הרמב"ן לא זכיתי להבין, דהא רבנן לא פליגי עלי' דר"ש לענין ישל"מ, אלא דהוסיפו דאפילו דבר שאל"מ מצינו דלא בטל כגון שביעית, וזה תמיה עצומה. ואך בסגנון דברי הרמב"ן הי' נ"ל באופן אחר, והיינו במה דמצינו בביצה (דף כד) במתני' מצודות חיה ועופות דפליגי דת"ק סבר דספק מוכן אסור, ור"ג סבר דספק מוכן מותר, ועי' בהה"מ שהביא בשם רשב"א דס' מוכן אסור מב' טעמים, א' דמוכן הוא איסור חמור, ב' דהוי ישל"מ, א"כ עכ"פ ר"ג דמיקל בספק מוכן מוכח דס"ל דספק דרבנן מותר בדבר שיל"מ, וי"ל דס"ל לר"י דענין ביטול וענין ספק דרבנן כחדא הם וכדס"ל לרב אשי, וא"כ כיון דר"ג