דרוש וחידוש א קכא

כמומר לכה"ת ומוכח דמיירי בצנעא, ומדמחלק בין יוה"כ לשבת ע"כ דלא מיירי ע"י אחר ובשבת פטור משום קלב"מ וביוה"כ חייב משום דאתיא כר"מ דלוקה ומשלם, ודוק

מערכה ד' במס' עירובין

דף לה ע"א גמרא אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לדרום וחציו לצפון. בש"ע אורח חיים (סימן תיב) עירב חצי היום הראשון לרוח צפון והשני לרוח דרום שטעה והי' סבור שאפשר לעשות כן וכו' לא יזוז ממקומו שאין ידוע איזה עירוב יקנה לו, ואם לא נתן העירובין סוף אלפים הולך מה שאפשר לו לילך למקום שניהם. הנה בפשטא דמילתא ה"נ הדין בעירב חצי היום לרוח פלוני והשני יהי' שביתתי בביתי להיות כבני עירי דהולך רק מה דאפשר לו לילך למקום שניהם דהוי ס' אם יקנה לו שביתתו במקום עירובו או שיקנה שביתתו בביתו, אולם לפע"ד יש לדון בו טובא, וכמו שנבאר בעה"י:

בעירובין (דף לה) נתגלגל חוץ לתחום וכו' או נשרף כו' מבעוד יום אינו עירוב, משחשכה ה"ז עירוב, ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל, ר"י ור"ש אומרים ס' עירוב כשר, ולהלכה קיי"ל בש"ע (סימן תט ס"ו) כר"י דס' עירוב כשר, ואף בהניח העירוב בבה"ש קיי"ל (בסי' תטו ס"ב) דעירובו עירוב, כשיטת רש"י פ"ב דשבת והרמב"ם, וקשה דהא בסוגיין משמע דמה דמיקל ר' יוסי בס' עירוב הוא רק משום חזקת כשרות דעירוב, דהשתא הוא דנטמא, וא"כ בהניח עירובו בבה"ש דלא שייך כן אין עירובו עירוב, וי"ל דר"י לשיטתיה דסבר גבי ס' טבל דספיקא דרבנן באתחזק איסורא לחומרא ומשו"ה ה"נ בעירוב דאיכא חזקה דהעמידנו על תחום ביתו כפירש"י בעי' חזקת כשרות דעירוב כנגדו. אבל לדידן דקיי"ל כר"מ בהא דאף באתחזק איסורא ספק דרבנן לקולא, מש"ה אף בעירב בבה"ש דאיכא חזקת תחום ביתו וליכא חזקת כשרות כנגדו אפ"ה ספיקו לקולא וכן מצאתי כתוב בחידושי אבן העוזר פ"ד דשבת. אולם יש לעיין טובא אמאי קיי"ל בדינא הנ"ל בעירב חצי היום לרוח זה והשני לרוח אחר דנותנין עליו חומרי שניהם, והיא ברייתא ערוכה בעירובין (דף נ') הא כיון דקיי"ל ס"ע כשר ראוי ליתן לו מקולי שניהם, וזה אף לר"י יהי' הדין כן דהא כאן ל"ש חזקת תחום ביתו, כיון דבין כך ובין כך נסתלק מתחום ביתו והספק רק באיזה רוח קנה העירוב:

וכמו כן יש לעיין בסוגיא דעירובין (דף לח) ורבנן ספוקי מספקא להו (בשבת ויו"ט אי קדושה א' הן או ב' קדושות) והכא לחומרא (דא"י לערב ב' רוחות דלמא חדא קדושה היא), והכא לחומרא (דאי נאכל בראשון דאין עירוב לשני) הא כיון דקיי"ל ס' עירוב כשר הו"ל למיזל לקולא, וראיתי בחידושי אבן העוזר שם שכתב דרבנן ס"ל כר"י, דבמקום חזקת תחום ביתו וליכא חזקה כנגדו ס' דרבנן לחומרא וכו' עיי"ש, ולפענ"ד דבריו אינם מספיקים דע"כ צ"ל אחת משתיהן או דלעולם כל שאיפשר להעמידו על חזקת תחום ביתו אותו אף דקנה שביתתו ביום הא' במקום עירובו, מ"מ לגבי יום השני מעמידין אותו בחזקת תחום ביתו, או תאמר דכיון דקנה ביתו במקום עירוב שם ביתו ומקומו, וראוי להעמידו על חזקת תחום מקום עירובו, והשתא תיקשי לכל צד, אם תאמר בצד הראשון דלעולם מעמידין אותו על חזקת תחום ביתו א"כ יהא רשאי לומר עירובי בראשון למזרח והשני כבני עירי, דשמא ב' קדושות הם ומסייע ליה חזקת תחום ביתו, וגם אף יהא מותר לערב לב' רוחות. כיון דעכ"פ קנה עירוב בחד צד ונסתלק מתחום ביתו ספיקו להקל, ואם תאמר כצד השני דמכיון דקנה תחומו במקום עירובו, מעמידי' אותו על חזקת תחום מקום עירובו, א"כ נאכל בראשון אמאי אינו יוצא עליו בשני נימא ספיקו להקל דשמא חדא קדושה היא, ומסייע ליה חזקת תחום מקום עירובו:

והנה בעיקר הקושיא י"ל לפמ"ש המנחת יעקב (כלל א' סק"ו) דהיכא דאסתפקא לתנא עצמו הדין מחמרינן בספיקו אף בדרבנן דהוי כמו ס' חסרון ידיעה עיי"ש, א"כ הכא דלרבנן עצמם מספקא להו הדין אם יו"ט ושבת ח"ק נינהו או ב"ק הן מש"ה מחמרינן בספיקו, אך עדיין הקושיא הראשונה בעירב חצי היום וכו' אינה מתיישבת. ונלע"ד דהנה מהמתבאר בפשטא דסוגיא הנ"ל מוכח דר' יהודה סובר תחומין דאורייתא מדהחמיר בס' עירוב [דמלבד דדוחק לומר דר' יהודה מחמיר טפי בספיקא דרבנן מר' יוסי, וס"ל דאף בלא חזקת איסור ס' דרבנן לחומרא, וג' מחלוקות בדבר, הוא מוכרע], דהא בסוגיא דפ"ק דביצה דחיק לאוקמא ברייתא דספיקו אסור בס' טרפה והא דנתערב באלף כולם אסורות מוקי כר"י דס"ל אליבא דר' יהושע דכל שדרכו למנות לא בטל, ומכיון דמוקי לה כר' יהודה לוקי בפשטא בס' יו"ט כיון דר"י סבר דספיקו דרבנן לחומרא, א"ו נראה דטעמא דר"י דמחמיר בס"ע משום דס"ל תחומין דאורייתא, וכ"כ להדיא הרא"ש פ"ד דעירובין (דף מו) וז"ל שם אע"ג דשמעינן לר"י דסבר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכל מערבין עכ"ל, אך קש' ע"ז מסוגי' דעירובין (דל"ז ע"ב) ולימא ליה תנא דבי איו הוא, הא כיון דאיו מתני כן משמיה דר"י אינו מוכיח דס"ל בדרבנן אין ברירה דהא ר"י ס' תחומין דאורייתא, והא ודאי ל"ל דבאמת ה"ק דלוקי לברייתא דאין ברירה כאיו, ומשום דתחומין דאורייתא, דא"כ מאי משני עלה לא שמיע ליה, מ"מ הא ממתני' מוכח דר"מ ור"י סברי תחומין דאורייתא, ולוקי הברייתא אליבייהו דתחומים דאו', וכבר הקדימני בקו' זו בס' קרבן נתנאל ונ"ל דלכאורה יש לעיין בעיקר הדין דס' עירוב כשר מכח ספיקא דרבנן הא כ' תוס' בביצה (די"ד ע"א ד"ה א"ב דידע) וז"ל אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל, הואיל ולכל א' יש קולא וחומרא מכל צד עבדי' לחומרא עכ"ל, וה"נ בס' עירוב הא בקיום העירוב וביטולו לכל צד יש קולא וחומרא, דמה שמרויח בצד זה מפסיד בצד זה, ואמאי דיינינן ביה ספק דרבנן לקולא. והנה היה מקום אתי לומר למה שהיה לי ויכוח עם ידידי הגאון רבי מאיר פויזנר בעל בית מאיר נ"י, בעסק הלכה דדנתי לומר בספיקא דדינא בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין לקולא, כעין שכתב הפר"ח בא"ח (סי' תלז ס"ג) דמה דכ' הרא"ש והר"ן בדין מוקצה לחצי שבת כיון דפלוגתא הוא נקטי' להקל במוקצה דרבנן, אף דהוי דשיל"מ, מ"מ כיון דהוי פלוגתא נקטי' ככללא דאית לן בכל התלמוד, בשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין לנו להחמיר אלא בס' במציאות, אבל לא בס' דפלוגתא, עכ"ל, והג' נ"י רצה לחלק די"ל דוקא בספיקא דפלוגתא, או בב' לישני בש"ס כיון דיסדו לנו חז"ל הכלל בשל סופרים הלך אחר המיקל, הוי הכרעה שהלכה כפלוני, וכאלו פסקו כן בהדיא במקומו, דהלכה כפלוני, ותו לא מקרי ספיקא, אבל בספיקא דאיבעי' י"ל דהוי כמו כל ס' דרבנן, דבדשיל"מ ספיקו לחומרא, עכ"ד, ואני סעדתי דבריו קצת, משום דקשה על הר"ן שכ' עלה דחזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו, דמדינא הוי ס' דדבריהם ולקולא, וק' א"כ למאי צ"ל דלר' פשיטא ליה לימא דס' דרבנן לקולא, וראיתי בס' טורי אבן שנתקשה ג"כ בזה, ולדברי הרב י"ל דלענין מלאכה בפורים אין להקל משום ס' דבריהם, דהוי דשיל"מ, ואף דטעם דדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו' וזה שייך באכילה דיכול לאוכלו רק פעם א', אבל במלאכה ל"ש זה, דהא יעשה מלאכה גם היום גם למחר, מ"מ הא מדברי הש"ך (סי' קב) מבואר דלא נחית לחילוק זה דכתב בכלי איסור שנתערבו, דצריך להשהותם עד למחר, שיהיה נוטל"פ, דהוי דשיל"מ, והרי בכלי נמי יכול לבשל גם היום גם מחר, שוב מצאתי בספר פ"י (פ"ג דביצה) כתב דלענין טלטול מוקצה ל"א דהוי דשיל"מ, ונ"ל דכונתו לדברינו, משום דיכול לטלטל היום ומחר, אבל גם הוא עצמו הביא ראיה לדחות זה, (אאב"ה הראיה לדחות שכתב הפ"י, הוא מברייתא ריש ביצה, וספיקו אסור, דקאי גם ע"מ דקתני תחלה ואין מטלטלין, וזכורני שאמר אבא מארי זצוק"ל לדחות ראייתו, והיינו דכיון דאסור באכילה מטעם דשיל"מ ממילא הוי מוקצה, דכל מאכל שאסור באכילה, ממילא הוי מוקצה, ואמר הוא ז"ל ראיה לסתור סברא זו, מהא דאמרי' גבי מים ומלח דשיל"מ, ולענין תחומין נאמר זה, הרי גם בטלטול אמרי' דשיל"מ, וחזר ואמר דלמ"ש הר"ן נדרים, בשיטת התוס', דהתם הטעם כיון דהוי היתר בהיתר, מקרי מב"מ דלא בטל, אין ראיה משם, ואדרבה מרווח להבין מה דבתחומין לא אמרי' ספיקו להקל, כדמוכח בעירובין (דף סו) וכמ"ש התוס' שם ולא נתנו טעם לזה, וגם קשה כיון דבמים ומלח אמרי' דגם בתחומין יש דין דשיל"מ, ואמאי לענין ספיקו לא ולפי הדברים הנ"ל ניחא, דבספיקא דהטעם משום דעד שתאכלנו