דרוש וחידוש א קיב

דעד שתגדל צריכה ליזהר בנדרה דשמא תמאן ובטלה ההפרה למפרע

שם רש"י ד"ה אידי ואידי כו' מיהו יכול לומר כו' שמא תמות בחיי ואירשנה. ק"ל הא א"י לירש דכיון דכלינהו הוי עלה ב"ח וחוב הוי ראוי לענין ירושת הבעל ואף חוב עצמו מקרי ראוי כמו בבכור והאב חייב לו ועכ"פ הו"ל לפלוג עם היורשים כמו התם בבכור דאמרינן ובמלוה שעמו פלגי

שם ע"ב במתני' הפקחים היו כותבים כו' חמש שנים כל זמן שאת עמי. אפשר דבכה"ג אינה טורפת ממשעבדי דמקרי אין לה קצבה למטה דשמא תמות אמה או יגרשנה אף דבלא"ה אם מתה הבת עצמה פקע כמו שכתבו הראשונים דאין יורשים יורשים המזונות ויהיה מקרי אין קצובים צ"ל דזה לא שכיח אבל השתא בכתיבת הפקחים יש הרבה גווני דיפקע חיוב מזונות י"ל דמקרי אין קצובים וצ"ע לדינא

דף קז ע"ב גמרא ת"ש האשה שהלכה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה הכי נמי כששמעו בו שמת. כתב ר"י אלפסי ז"ל בזה"ל וש"מ דליתא להא דגרסינן בגמרא דבני מערבא אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה דאי איתא להאי מימרא הו"ל למתני (באומרת גרשני) מתפרנסת והולכת עד שתפרע כל כתובתה ואע"ג דאוקמי שמואל להא מתניתא כששמעו בו שמת, האי שינויא בעלמא דלית הלכתא כוותיה, עכ"ל הטהור. ביאור דבריו נ"ל דלשמואל דמוקי בשמעו בו שמת וא"כ רשאים הב"ד ליתן לה כל כתובתה ביחד והא דקתני מתפרנסת עד כדי כתובתה היינו כמ"ש רש"י דהיא אינה רוצית ליטול כתובתה ביחד או בדרך שכתב מוהר"ש איידלס (בתוס' ד"ה ששמעו) א"כ ממילא לא נסתר מימרא דבני מערבא מסוגיין דהא הב"ד רוצים ליתן לה כל כתובתה כאחד אלא דהיא אינה רוצית ופשיטא דכה"ג אין לה מזונות וע"ז כתב הרי"ף ז"ל דהא לית הלכתא כוותיה אלא כרב ולא מוקמינן בשמעו בו שמת ואין הב"ד רשאין ליתן לה הכתובה ביחד וכיון דמ"מ לא יהבינן לה מזונות כ"א בפרעון כתובתה מוכח דלא כבני מערבא. אבל הר"ן פירש בענין אחר, והוא דהרי"ף ס"ל דגם לבני מערבא אם מת הבעל אחר שגירשה אין היורשין חייבין לזונה, ומש"ה אלו היו מוקמינן בשמעו בו שמת לא היה סתירה למימרא דבני מערבא. וק"ל למה מיאן בפירושנו שנראה פשוט (אב"ה וכ"כ בהפלאה) וי"ל דהר"ן ס"ל כריטב"א שכתב ליישב קושית רש"י (שהקשה כיון דשמעו בו שמת תגבה כתובתה יחד) וכתב דכיון דהיא אומרת שהוא חי הוי הודאת בע"ד ומאמינים לה לחובתה שהוא חי, ומה דאומרת דנתגרשה היא מוכחשת מהעדים שאומרים שבאותו זמן שאומרת שגירשה כבר היה מת וממילא הגירושין שקר, (ביאור דבריו דדמי להאי (דפ"ו דשבועות) אתו סהדי דאוזפי' ופרעי' דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' והאי דמתפרנסת עד כדי כתובתה ולא אמרינן נמי הודאת בע"ד דלא מת וא"כ עדיין חי והוא גיטה לא נתן לה ואף מזונות לא ניהוב לה, נלענ"ד דכיון דהטעם דאין פוסקין משום חשש צררי ובהא דאומרת דלא התפיסה צררי נאמנת דעל זה אינה מוכחשת מעדים, וכיון דבאמת יש להב"ד עדים שלפי עדותם ראוי ליתן לה מזנות ראוי להאמין לה שלא התפיסה צררי כיון דאנן ידעינן שהאמת כן ע"י העדים שמגיע לה מזונות ורק להגבותה הכתובה כולה כאחד בזה שפיר אמרינן דהודאת בע"ד דהוא חי וע"פ העדים דנין אותה שאינה גרושה ואין לה זכות ליטול כתובתה ביחד) וכיון דהר"ן ס"ל כהריטב"א אין הב"ד רשאין ליתן לה כתובתה ביחד, מש"ה מיאן בפירושנו בדעת הרי"ף

אבל מלבד שאני מגמגם טובא בדמיון שדימה הריטב"א לאומר לא לויתי, דלדעתי התם בדוקא קתני אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה אבל אלו העידו על הפרעון לחוד לא היינו דנין כיון שפרע מוכח דלוה והוא ע"י אמירת לא לויתי מודה שלא פרע, דכיון דזה דלוה מוכח רק אם נחזיק דברי עדים שפרע מש"ה לא שייך לומר דהודאת בע"ד דלא פרע מסלק עדותן של פרעון דלפי הצד דלא פרע ממילא לית לך עדות על הלואה, ובדקדוק נקט הש"ס דאמרי אוזפיה ופרע דהוי עדות מיוחד על ההלואה וא"כ בהאי דהריטב"א דליכא עדים במפורש דלא גירשה אלא כיון דמעידים דלא היה חי באותו זמן ממילא לא גירשה בזה ל"ש לומר הודאת בע"ד שהוא חי, ולגבי גירושין הוכחשה מהעדים דכל שאתה אומר שהוא חי לית לך עדות שלא גירשה ויהיה צורך לומר להריטב"א דלא בדוקא קתני דאמרי אוזפיה וזה צ"ע טובא. מלבד כל זה גם אם נימא דהר"ן ס"ל כהריטב"א מ"מ ל"ל הכי דיקשה לפ"ז על תירוצו דהר"ן דגרושה שמת הבעל אין היורשין חייבין לזונה, הא אם נפרש דעדים מעידין שמת קודם זמן שנתגרשה בו לפי דבריה ממילא אינה בכלל גרושה שמת בעלה דאם האמת שהוא חי באותו שעה שאומרת שגירשה, מה"ת לנו לומר שמת אח"כ אלא ע"כ ס"ל להר"ן דשמעו בו שמת היינו אחר זמן שאומרת שגירשה וא"כ שוב יוכלו ליתן לה כל הכתובה יחד, וקשה למה לא פירש דברי הרי"ף כפשטן ואין הכרח ליסוד זה דגרושה שמת בעלה אין לה מזונות. וי"ר דהר"ן מפרש לישנא ה"נ בשמעו בו שמת היינו שמיעה ע"פ עד אחד כדמסיק ר"פ לעיל והיינו שהעד מעיד שמת אח"כ ובזה הדין דנותנין לה רק עיקר כתובה כיון דמתירין אותה להנשא הוא בכלל מדרש כתובה אבל תוספת כתובה לא מגבינן לה דלא שייך ביה מדרש כתובה, (וכמ"ש הרמב"ם והכי פסקינן בש"ע) וס"ל להר"ן כי היכי דבמזונות אלמנה אם קבלה מקצת כתובתה נזונית בשביל השאר ואף בקבלה כל עיקר כתובתה ניזונית בשביל התוס' דהוי כקיבלה מקצת כדאמרינן ר"פ אע"פ תוספת כתובה ככתובה נ"מ למוכרת ולמוחלת ופירש"י כך דבמכרה כתובה ולא תוספת הוי רק כנתקבלה מקצת כתובתה ויש לה מזונות ה"נ הדין בגרושה להירושלמי, ושפיר הוקשה להר"ן דמם בכך ששמעו שמת מ"מ מוכח דלא כבני מערבא, דהא הב"ד אין רשאין להגבותה התוס' בשביל עיקר כתובה שרוצים ליתן לה עדיין אינה מפסדת המזונות דזהו דינו רק כמקצת כתובה, ונסתר מ"מ מימרא דבני מערבא. אבל גם בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדברי הר"ן דמלבד לשמואל היה אפשר לומר דמתני' מיירי באין לה תוספת כתובה, אלא אף אם נדחוק ונימא דהיה דחיקא ליה להר"ן לומר כן מ"מ יקשה מה הועיל בתירוצו הא פשיטא דבגרושה לפנינו וניזונית ובא עד אחד לומר עתם מת בעלך דאינו נאמן להפסידה מזונות והוי כמו כל עד אחד דעלמא דאינו קם לממון ונאמנותו דעד אחד במת בעלה רק בעוד שהוא בעלה, וא"כ עדיין יקשה דלבני מערבא אמאי אין נותנין לה מזונות דאם אתה אומר דנתגרשה ממילא אין משגיחין בעדות העד אחד שמעיד שמת, וא"כ ע"כ הר"ן מפרש ששמעו שמת בשני עדים והדרא קושייתנו לדוכתא, או דאין התחלה לקושיתו או דלא הועיל בתירוצו, וד' יאר עיני

(אאב"ה יען שנשאר כאן מקום פנוי אציג בזה איזה השמטות שנשמטו מפסקים וכתבים לאבא מרי זצוק"ל בחלק א')

סי' צה (דף עג ע"א) סוף ד"ה ובזה נ"ל, ונ"ל לדחות די"ל דחיישינן שהוא ישבע תחלה להפר לה מה שתדור ואח"כ כשישבע בב"ד שלא להפר לא חלה שבועה השניה וממילא הפרתו מהני אלא דהוא עבר על שבועה הב' משום שבועת שוא ואיהו לא מהימן להו

סי' קכה (דף קיח ע"ב) סוף ד"ה במחכ"ת, ואחר העיון דהא דעדים בעמידה רק בעדות ההגדה בפני ב"ד וילפינן מקרא דועמדו שני האנשים לפני ד' אבל בעדות כזה שהמעשה לא חל אלא כשנעשה בפני עדים א"צ להיות העמידה כשנעשה המעשה בפניהם, והרי אמרינן עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן דבחתימתן הוי כמעידים, ולא מצינו שצריכים לחתום מעומד וכן בקדושין לפני עדים ל"צ שיהיו עדים בעמידה וא"כ הב"ד אף שהם יושבים מקרי עדות

סי' קפג (דף קע"ב) בצד השמאלי סד"ה ובאמת, אף דמדברי הת"ח כלל כ"ג בשם או"ה מבואר דבכל איסורים אם א"א לקלפו מותר, מ"מ אפשר דהרמ"א בהגהותיו לא סמך ע"ז רק בב"ח לחוד, והרי בלא"ה דברי הרמ"א בהגהה אין עולים כאחד עם דבריו שבת"ח דשם הקיל רק בהפ"מ ובהגהה לא נזכר מזה (וכמ"ש המנחת יעקב), ואולי אפשר באמת דבשאר איסורים סמך ע"ז רק בהפ"מ ובהגה"ה דמיירי בב"ח ל"צ הפ"מ. אילם לענ"ד א"א לומר כן בכוונת הרמ"א דהתינח לאכול הבשר כמו שהוא עתה די"ל דהוי רק דרבנן דאדמיקר לים לא הוי מעשה בישול אבל במ"ש הרמ"א אם חזר ובשלו אח"כ, בזה הוי בדאורייתא דאם אז בעידנא דמיקר בלע, עתה כשמתבשל הבשר אותו הבלע חלב שבקליפת הבשר מתבשל עתה עם הבשר והוי דאורייתא (ומה"ט כתבתי בגליון הש"ע בסי' ק"ה ע"א בהגהה וספק כבוש אסור מלבד בב"ח, דצריך לאכלו חי אבל