דרוש וחידוש א קי

שחוששת שמא תהיה אחת מהראשונות גזולה ויחזרו עליה והיא א"י לסלקו בזוזי

שם בא"ד כגון שפטרה משבועה. נראה שפטרה קודם מותו מש"ה לגבי הנשים הקודמות צריכה לישבע דלא מהני פיטורו לחייב לאחרים, דדוחק לומר שפטרה במפורש דוקא לגבי יתומים ולא לגבי משועבדים, ולפ"ז מיושב דקשה לכאורה אמאי מוקי שמואל דפליגי בבע"ח מאוחר שקד' וגב' הא שמואל גופי' אמר לעיל (דפ"ז ע"א) דאביי קשישא דבין נקי נדר וכו' אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וס"ל להרבה פוס' דאפי' פטרה בפירוש לי וליורשי לא מהני, וא"כ י"ל דבן ננס ס"ל כא"ש ולא מהני הפטור מש"ה לא תפרע מהיתומים אלא בשבועה, ולפי הנ"ל מ"מ דאם פטרה מכבר מכל שבועות שבעולם לת"ק כי היכי דמהני פטור לגבי יורשים מהני ג"כ נגד משועבדים ולא תצטרך לישבע נגד הראשונה אע"כ בפטרה קודם מותו, וי"ל דבכה"ג גם אבא שאול מודה דמהני דהוי כמודה שלא נפרעת כלום, וא"כ יצא לנו דין חדש דאף להפוסקים כא"ש דאפי' פטור במפורש לא מהני מ"מ פיטור קודם מותו מהני דהוי כהודאה, וצ"ע לדינא דבפשוטו נראה דמ"מ לא הוי בכלל הודאה דפשיטא אם יבואו עדים דנפרעת דלא תפרע ולא נידון להודאת בע"ד אלא דפוטר אותה היינו שנותן לה נאמנות שלא תשקר

שם בא"ד וקשה מ"מ תקשי מההיא דנפרעת מנכסי יתומים ל"ת אלא בשבועה. תימא דמי הכריחם לומר דס"ל כמ"ד באלמנה משום מזוני נימא דס"ל כמ"ד דאף לגרושה משום חינא, ואידך מ"ד דס"ל באלמנה משום מזוני ס"ל כאוקימתא דפליגי באביי קשישא וכמו דצ"ל לדבריהם למ"ד דאין נזקקין כלל אלא אם כן רבית אוכלת בהם

שם בא"ד ואמר לי רבי דמ"מ אצטריך אלמנה בגיטין דלא נטעה לומר בגרושה ונימא דנזקקים. תמוה לי דלמה להו לדחוקי בזה, דממנ"פ אם נטעה כן מנ"ל דבאמת אינו כן דדלמא באמת גם בגרושה נזקקים וע"כ דמסברא הוא כן א"כ רחוק לומר דנטעה לומר נגד הסברא, והא אפשר לומר ברווחא דמה דאמרינן דלא כאביי קשישא היינו ממתני' דהכא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה דמוכח דמיתומים גדולים א"צ שבועה וא"כ אלו לא קתני אלמנה בגיטין דס"ד דאלמנה משום חינא ל"צ לישבע ממילא ניחא מתני' דהכא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה ושפיר הו"מ לאוקמי מתני' דנפרעת מנכסי יתומים בגרושה וביתומים גדולים דלא היה הכרח לאפוקי מדאביי קשישא וא"כ אחרי דקתני במתני' דגיטין דאלמנה צריכה לישבע מזה הוא דידעינן דלא כאביי קשישא ממה דהרביעית נפרעת שלא בשבועה

דף צד ע"א גמרא והכא בחיישינן שמא תכסיף קמפלגי. ק"ל א"כ בין לב"נ בין לת"ק נשביע נמי כל בע"ח דאף דלת"ק ליכא חשש שמא תכסיף מ"מ ניחוש דאיכא בע"ח מאוחר ויפסיד ע"י גבייתו של זה, ולמ"ש התוס' דאין לנו לעשות תקנה לבע"ח דליתא קמן ניחא נמי הא אבל בקושייתם דלא נחתי להכי קשה למה הקשו רק לב"נ דניחוש משום בע"ח מוקדם ולשמא יכסיף, הא גם לת"ק קשה דניחוש לבע"ח מאוחר

שם גמרא אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד. הר"ן זצ"ל כתב בזה הלשון, כתב הרשב"א יש מי שאומר במי שמכר לשנים) לאחד פירש בשטר כ"ה בניסן ולשני בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואינו כן וכו' אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי, וטעמא דמלתא משום דשדות שניהם משועבדים לבע"ח אלא דהתקינו להם חז"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסי' בני חורין א"כ עליו לברר. ותמה אני הא התקנה דאין נפרעין דקתני במתני' ר"פ הנזקין צריכא רק לענין ואפי' הם זיבורית אבל בשייר דכוותה מדינא הוא מכח מה מכר ראשון לשני כל זכות שלו וכיון דהוא היה יכול לדחותו מבינונית אלו ולהגבות לו האחרת זכה בה הלוקח שלא יגבה מבינונית אלו, והר"ן בעצמו כתב כזה לעיל (דף קיד ע"ב) דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זיבורית דא"י לדחותו ללוקח ראשון לזיבורית דל"ש בזה תקנת חכמים דאין נפרעין כיון דאין הזיבורית בנ"ח ומ"מ בשבק בינונית דכוותיה צריך הבע"ח לגבות מלוקח שני משום מה מכר, א"כ איך סתם הרשב"א כיון דמשום תקנה הוא עליו לברר הא באם הם קרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהראשון, וה' יפתח לבי

שם תד"ה לימא, ור"ת מפרש הא מלתא בענין אחר וכו' ושמואל דאמר כר"א ונזהר שלא למסור בב"א. ק"ל הא יש לתלות שמסר לשניהם למחר זה אחר זה ומ"מ שניהם שוים כיון דזכו למפרע מטעם עבחז"ל והחתימה היה לשניהם בשוה, ואם שמואל ס' דמ"מ שודא עדיפא א"כ אף אם היה סבר כר"מ היה שייך שודא שכתב ומסר לזה וכתב לזה, וא"כ אין הפרש בין אי ס"ל כר"מ או לר"א הא לשניהם אפשר דחלוקה אמת

שם בא"ד ואפשר דנחתם בבת אחת. תימא הא לפי סברתם בנחתמו כאחד אף שמסר אח"כ תחילה להאחד אין רצונו להעדיפו שיקנה יותר מחבירו כיון דכח שניהם שוה לענין החתימה, א"כ ממילא פשיטא דאם חתם לראובן תחלה ואח"כ חתם לשמעון ומסר לו ואח"כ מסר לראובן דלא עדיף כחו דשמעון מראובן ולא רצה להעדיפו כיון דאין לשמעון כח קדימה בחתימה, הגע בעצמך אלו איחר לחתימה דראובן עד שעת חתימה דשמעון הי' שוה עם שמעון השתא דהקדים חתימת ראובן מגרע גרע כחו, וגם הא זה פרכת הש"ס אי ר"מ אימא סיפא וכו' כתב לאחד כו' ולר"ת היינו דאינו מיפה כחו במסירתו לזה לקנות יותר מהשני שנחתם מקודם לו, הרי מפורש דאף דאין חתימתם בבת אחת, מ"מ אם מסר תחלה להמאוחר בחתימה לא רצה שיקנה יותר מהאידך וא"כ למאי הוצרכו לדחוק דתלינן דנחתמו בבת אחת הא בפשוטו י"ל דתלינן דמסר תחלה להמאוחר בחתימה ודבריהם צריכים תלמוד גדול

דף צה ע"א תד"ה הא ר"מ כו' דאע"ג דא"ל כו' לנ"ר מכוונא כו' וכ"ש סתמא. לא זכיתי להבין מה הכריחם להמציא סברא דלס"ד דבכתב לראשון ולא חתמה יותר שייך לומר נ"ר בהיפוך מסברת רב אשי והרבותא הוא לר"מ, הא פשוט יותר לומר דלס"ד הרבותא לר"י דאפי' בלא חתמה לראשון אמרי' נ"ר ול"א אם איתא לקמא איבעי לה למעבד וכדכתבו תוס' באמת לבסוף ומה הגיעם בתחלה לנטות מזה, ואי דהוקשה להם דא"א דלס"ד היה ידוע הסברא בדרך רבותא לר"י דבב' לקוחות לא שייך כ"כ לומר נ"ר משום דלקמא אבעי' לה למיעבד, נימא באמת לחלק כן לר"מ וכאשר באמת הוצרכו תוס' בסוף לדחוק דלס"ד שייך רק לומר כן קצת דרך רבותא אבל לא לחלק באמת כן לר"מ ומה"ט לא רצו תוס' בתחלה כן מש"ה בחרו להם דרך אחרת דלס"ד היה הרבותא לר"מ דבב' לקוחות מסתבר יותר לומר נ"ר ובזה ליכא קו' דנימא באמת כן לחלק לר"י ומתני' כר"י וההיא דגיטין בב' לקוחות די"ל דמתני' דהתם דוחק לאוקמי בב' לקוחות כיון דהתם עיקר דנחת רוח הו"ל לפרש דמיירי בב' לקוחות אבל במתני' דהכא ליכא דוחק לאוקמי בב' לקוחות כיון דהכא לא נחת לדין נ"ר רק לדין חוזר חלילה והיינו היכא דמהני דו"ד כגון ב' לקוחות הדין דחוזר חלילה, דאא"ל כן דא"כ מה הקשו דאמאי הדר ר"א מהאי סברא ראשונה דבב' לקוחות יותר מסתבר לומר נ"ר ולוקמי הכל כר"י ומתני' דגיטין בב' לקוחות, הא י"ל דדחיקא לר"א לאוקמא מתני' דגיטין בב' לקוחות ומתני' דהכא בב' לקוחות זה אין דוחק אע"כ דלא ס"ל לתוס' לומר בהיפוך מסברא דר"א, וה' יאר עיני

שם גמרא נהי דאיבדה כתובתה משני מראשון מיהא תיגבה. ק"ל דלמא מיירי שהראשון לא קנאה בשביל שלא חתמה, והרי ברמב"ם (פי"ג דאישות) כתב דדוקא דנפסד המכר הראשון בהא אמרינן אם איתא דנ"ר לקמא אבעי' לה למיעבד. והה"מ הקשה דהא מוכח בגמרא דהראשון קנאה מדפרכי' מראשון תגבה עי"ש אבל מ"מ עדיין קשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא מיירי דהראשון לא קנאה

שם ע"ב מתני' אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כו' ואין חייבין בקבורתה. אבל אינן חייבין בפירקונה כיון דלית להו פירי לא שייך למתני דהא בלאו טעמא דאין להם פירות נמי אין חייבין לפדותה כיון דלא קרינן ביה ואותבינך לי לאנתו דהא אפילו נשבית בחיי בעלה ומת בעלה אין היורשים חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך וכו' כדאיתא לעיל פ' נערה שנתפתתה (דף נב) ובתוס' דחקו בקושי' זו הרבה ולא אבין על מה, [אב"ה וכ"כ בפ"י]

ואפשר דקושי' תוס' לאביי דס"ל (דנ"ב) דאלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך ממילא אשת כהן שנפדית ומת אף דלא הכיר בה בעלה חייבים יורשיה לפדותה דהא קרינן