דרוש וחידוש א קב

לפענ"ד משם אין ראיה דהתם לא עסיק בדין ירושת הבעל רק בדין סילוקו דהבעל ע"י שכותב דין ודברים אין לי דמ"מ אם מתה יורשה עד שכותב במפורש בחייך ובמותך י"ל דהכל באין לה בנים דביש לה בנים אינו יורשה דלא שייך לומר דסתמא קתני דהא לא נחית לדיני ירושת הבעל איך הוא, משא"כ הכא דקתני גוף הדין דהבעל יורשה ולא מחלק משמע דגם ביש לה בנים הוא יורשה

שם תד"ה שלה אבל למ"ד נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה להרב צריך לחלק בין עבד לאשה. י"ל דהחילוק דבעבד דלית לרבו שום זכות בשבת גדולה מש"ה נותנין לו שבת קטנה אבל באשה דממילא יש לבעל זכות בשבת גדולה לאכול הפירות מזה מדין נ"מ לא תקנו שיהא שבת קטנה כולו לו אלא דאוכל הפירות מהשבת גדולה וקטנה. ומסתפקנא בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיך אם דינו כמו בעבד דהשבת גדולה שלה ושבת קטנה כולה שלו מדין מע"י כמו בעבד

דף סח ע"ב גמרא לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי. והא דס"ל לרשב"א דהפסידה צ"ל כמ"ש הר"ן כיון דבשעה שבאה לגבות הוא אחר נישואין אין לה זכות פרנסה וצריכה לתבוע ג"כ קודם שנשאת, והא דכתב רש"י הטעם משום דנתרצית וגם הר"ן כתב כן צ"ל דזהו לס"ד דמיירי בלא מחאי והא דגבי בגרה כתב רש"י הטעם דאסתלקא מהא ביתא הא י"ל ג"כ דהטעם כיון דבשעת תביעתה היא בוגרת פקע זכותה כדס"ל לרבי למסקנא ה"נ י"ל לס"ד בטעמא דרשב"א, היינו מדקאמר שוכרת להן בעלים והא יש להן תקנה למחות אע"כ דגם לס"ד לענין בגרה לא מהני מחאתה דבשעה שמגיע לה דהיינו מן נשואין כבר אסתלקא מהאי ביתא: בהגהת אשרי כתב במתני' שהשיאם לדעתה היינו רק שנתרצתה אבל מחלה בפירוש מהני דהפעוטות מתנתן מתנה דל"ל כיון דפרנסה לא נגבית רק ממקרקעי הוי כקרקע מש"ה לא מהני מחילתה כדקי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים א"כ מאי אריא קטנה אפי' נערה או בוגרת נמי עכ"ל. ולא זכיתי להבין הא להדיא אמרינן בסוגיא דב"ב דרק למכור בנכסי אביו צריך שיהיה בן כ' אבל מתנתו מתנה וא"כ בנערה מהני מחילתה אבל בקטנה מדין פעוטות לא מהני רק במטלטלין כדאיתא בגיטין דמשמע דבמקרקע לא ואף בלא נכסי אבוהן ובאמת בהגהת אשרי סוף פרקין כתב אההיא דפעוטות דמתנתן מתנה במטלטלין ולא פירש אם ה"ה בקרקע וכתב הר"ר ישראל דודאי פחות מבן כ' במקרקעי אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה. ותמיהני הא זהו רק בנכסי אביו ולא בנכסי דעלמא וא"כ עדיין הוי ספק בפעוטות בנכסי דלאו מאבוהן אם הוי מתנתו מתנה בקרקע וגם הא אפילו בנכסי אביו רק למכור אבל מתנתו מתנה וכנ"ל וצע"ג

דף סט ע"א יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו ק"ל לשיטת הפוסקים דמלוה בשטר מאוחר קודם למע"פ מוקדם א"כ הא י"ל דשעבדו היינו שעבוד בעלמא שלוו להם בשטר דנשתעבדו נכסיהם, ובפרט דמרא דשמעתא הוא רב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא י"ל דמע"פ מוקדם אינו גובה במקום שיש מבש"ט מאוחר כמ"ש המ"ל

שם גמרא שמיע ליה ולא קבלה. אף דלא מצינו תנא דחולק על רבי י"ל דתלי בפלוגתא דתנאי דקצובין וכתובין בגיטין ורבי ס"ל דתליא בקצובים ור"י לשיטתיה דס' בגיטין אין כתובין וס"ל דפרנסה אין לה קול. אך עדיין קשה דהא בפשוטו נראה הא דאר"ח גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה, היינו כיון דמוציאין לפרנסה מוכח דזוכית בפרנסה מיד במיתת האב ולא בשעת נשואין ואמאי שניה ויתרה דהא כבר זכתה במיתת האב וכיון שכן איך אמרינן ואם איתא נימא מאן אמרה והיינו דע"כ שמיע ליה ולא קבלה מש"ה לא חזר מדין שניה ויתרה והא נהי דלא קבלה מיניה והיינו משום דלית ליה קלא הא ט"מ בזה דס"ל לרבי דפרנסה זוכית מיד לא מצינו מאן דפליג ואמאי שניה ויתרה, וי"ל הא דאר"ח גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה היינו דר"ח ס' בטעמא דר"י כיון דמת הבן ונפלו נכסיו ליורשיו אין יכולין לגבות מהם עישור נכסי דרק מיניה גובה היינו מהאחים כדמסקינן דהיא בע"ח דאחי אבל אין גובים מיורשים שלהם ולזה אמר דגדולה מזו אמרו דמוציאין לפרנסה ממשעבדי מכ"ש דגובים מיורשים

שם גמרא והשתא דאמרת בע"ח הויא דאבא או דאחי למאי נ"מ למגבי בינונית. יש לומר עוד נ"מ באם היתומים לוו מקודם בשעבוד דאקני דאם הבת בע"ח דאחי כשירשו הנכסים הו"ל שעבוד דבת עליהם ושעבוד דב"ח והוי כלוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם היא בע"ח דאבא היא קודמת לגבות לבע"ח שלהם

שם גמרא ת"ש דרבינא אגבי ממר בריה דר"א בינונית ושלא בשבועה ומבריה דר' סמא בריה דר"א זיבורית ובשבועה: וא"ת הא האי דמבריה דר' סמא הוא למותר דהא עיקר הראייה במה דאגביה ממר בריה דר"א בינונית ושלא בשבועה וי"ל כיון דאבעי' לן בגיטין בהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא בזיבורית אם בקטנים או דה"ה מגדולים גם מצינו בכתובות (דף צד ע"א) דאמרינן דאביי קשישא איכא בינייהו (דתני אביי קשישא דיתומים שאמרו דאין נפרעין מהם אלא בשבועה גדולים ואצ"ל קטנים] ת"ק ל"ל דאביי קשישא וב"נ אית ליה א"כ ממה דאגביה ממר ברי' דר"א בינונית שלא בשבועה אין ראיה דהוי בע"ח דאחי דדלמא ס"ל לרבינא דדינא דאנ"פ מיתומים אלא מזיבורית וכן אלא בשבועה היינו מקטנים אבל לא בגדולים לזה הביא דאגביה מברי' דר' סמא זיבורית ובשבועה ומוכח מזה דס"ל דהך דינא גם לגדולים ושפיר מוכח ממה דאגביה ממר בריה דר"א בינונית שלא בשבועה משום דהוי בע"ח דאחי

שם גמרא א"ל זיל אימא ליה ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה. בתוס' הקשו אע"פ שאמר ליה יהא צריך הפרה דנידוי על תנאי צריך הפרה. וי"ל דהרי מצינו במקנה לחבירו לכשיעשה כן וכך דאין צורך לדיני תנאי דההקנאה לא חל רק לאחר שיעשה ובעוד שלא עשה כן ממילא לא חל אבל באמר אם תעשה הוי ענין תנאי דהמעשה הוא מעשה אלא דמתנה ביה תנאי וצריך לדיני תנאי ומסברא לא היה גם תנאי מועיל לבטל המעשה אלא דלמידין מתנאי דב"ג וב"ר וכמ"ש תוס' לעיל (דף נו ע"א) וכיון שכן יש לחלק דנידוי על תנאי היינו בדרך תנאי דהנידוי הוא נידוי אלא דמתנה ביה תנאי וכיון דהנידוי הוא נידוי אע"פ שקיים התנאי יש לו עונש דסוף סוף נידו אותו וכההיא דיהודה אם לא הביאותיו אליך דלשון אם הוי בכ"מ תנאי אבל הכא דאמר ובשמתא מאן דלא אמר לא גרע מתולה בזמן שיחול לשלא יאמר לו ואם יאמר לו ממילא לא הגיע זמן חלות הנידוי כלל

דף ע ע"א גמרא הא קיי"ל מצוה לקד"ה כתבו בתוס' יש מקשים כו' מה אהני דברי ש"מ ככו"מ. וי"ל דנ"מ אם היתומים חייבים לאחרים ואין להם לשלם רק מירושה זו דאפשר דלעומת מצוה לקדה"מ יש יותר מצוה פריעת בע"ח אבל מטעם מתנת שכ"מ קנוי מיד להמקבל ולא נגע יד יורשים לזכות בהם, [ועיין ברמ"א סימן רנ"ב בשם המרדכי]. עוד י"ל דנ"מ באם קדמו היתומים ומכרו דמטעם מצוה מהני מכירתן אבל מטעם מתנת שכ"מ מוציאין מהלוקח

שם מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס. כתב הר"ן ומיהו למסקנא אפילו נדרה היא מנכסיו אע"ג דאפשר בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה, דאמרינן מסני סני לה, ול"ל דהאי טעמא לר"י אתמר אבל רבנן לא מודו, דהא תנן במתני' דבסמוך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' דע"כ מיירי דתלתה בתשמיש כו' דאל"כ אמאי יוציא ויתן כתובה הא אין בידו להפר וש"מ דאמרינן מסני סני עכ"ל. ותמוה לי דהא בפשוטו י"ל דמיירי בתלתה בקישוט דיכול להפר לרבנן דקישוט הוי עינוי נפש ובזה א"א לה להמתין, דא"א להיות בלא קישוט אף יום אחד כדס"ל לרבנן במתניתין בנדרה שלא תתקשט דיוציא לאלתר, ואי דהו"ל למתני דלר"י תמתין בעניות י"ב חודש ובעשירות ל' יום וכעין שכתבו התוס' בסוגיא דלא מוקי בתלתה בפירות, דהוי למתני דלר"י יום אחד יקיים, זה אינו, דהא לר"י דס"ל דקישוט לא הוי עינוי נפש, ואין הבעל יכול להפר וליכא כלל הדין דיוצא, וכל עיקרא דמתני' רק לשיעורא לכמה תמתין אבל מה דלר"י אין הדין דיוציא ויתן כתובה מזה לא איירי מתני', ומש"ה לא תני דלר"י וכו'. גם דלמא מיירי בתלתה בתשמיש וקשיט דבזה לכ"ע יוציא מיד לרבנן משום קישוט ולר"י הא הבעל יוכל להפר משום תשמיש, ולהמתין שבת אחת לא אמרינן דלר"י הא אמרינן מסני סני, וצע"ג

שם ע"ב גמרא במספקת לדברים גדולים. ק"ל דלמה לי' לאוקמי באמר צאי מ"י למזונותיך לוקמי בפשוטו שהדיר אותה בסתם ועל דברים גדולים באמת לא חל כיון דמשועבד לה אבל כיון דחל על דברים קטנים מש"ה יעמיד פרנס, ואולי י"ל דדוקא בניזונית