דרוש וחידוש א ק

המלאכות ותמיהני איך ניחא ליה להר"ן בתחלה כיון דא"א ע"י נכרי מותר ע"י עצמו הא מדבריו פ"ד דשבת שכתב דאסור לישראל לחלל בשבת דדבריהם לצורך חולה שאין בו סכנה, ומתוך הראיה שהביא מביצה אמימר שרי למכחל עינא דהוקשה לו הרי קא מסייע, מבואר דדעתו דאפי' החולה בעצמו אסור לעשות לעצמו דבר לרפואה במידי שיש בו חלול שבת דדבריהם

דף סג ע"א רש"י ד"ה עד כדי כתובתה, אבל אינו משהה לפסוק על הנכסים שנפלו. לפענ"ד כן מבואר ג"כ דעת תוס' מדבריהם ריש פרקין ד"ה ולמורדת לר' יוסי לא אצטריך, הרי דלרבנן אצטריך לומר דתוס' כתובה ככתובה לפחות לה מזה דאלו משאר נכסים דידה אין פוחתין, ולאינך שיטות שהביא הר"ן דלת"ק פוחתין ג"כ מנ"מ, צ"ל דמה דאמרינן נ"מ למורדת היינו לדינא דרבותינו דמפסידין לה כל כתובתה ביחד דלדידהו אין מפסידין לה הנ"מ וכן באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל כתובתה ביחד כמו שפירש"י גבי כלתיה דר"ז דבזה תוס' כתובה ככתובה להפסידה. ומזה תמוה לי על הרא"ה בחידושיו דבשמעתין כתב בפשיטות דלת"ק פוחתין גם מנ"מ, ובר"פ אף על פי כתב ולמורדת כלומר שפוחתין לה מן הכל הרי דנקט הנ"מ לענין דרך פחיתה לדינא דמתני' והא אף אם תוס' כתובה לא הוי ככתובה פוחתין מזה דלא גרע מנ"מ דידה, וצע"ג

שם תד"ה ר"ה, עיין מה שכתב עליהם הרב רבנא שמואל איידלס זצ"ל. ויש ליישב די"ל אה"נ דהאי מקשן סבר דריב"ח ס"ל כר"ל ושפיר הוי מורדת ממלאכה ועדיין לא היה מוכרח דלפי האמת ס"ל כר"ל, לזה דייקי הכי דע"כ מוכח דאין זה סברא כלל לעשות מורדת ממזיגת הכוס, דאל"כ מאי פריך חולה בת מלאכה. ואף דממילא מוכח דהמקשן סבר כר"ל דהא בלא"ה צריך להבין מאי הקשו תוס' דנימא מורדת ממזיגת הכוס מאי רבותא גבי חולה משאר נשים ואיך קתני אפילו חולה ע"כ צ"ל דאה"נ דס"ל כר"ל אבל עכ"פ אם נימא דמשום מזיגת הכוס הוי מורדת מאי פריך דלמא ה"ק ואפי' חולה דליכא גבה רק מזיגת הכוס הוי מורדת ואפי' נדה דליכא משום מזה"כ הוי מורדת משאר מלאכות אע"כ דאין סברא כלל להיות מורדת משום מזיגת הכוס ומוכח שפיר דגם למסקנא ריב"ח כר"ל. אולם הא קשה על הוכחת תוס' דלמא ס"ל דאפילו חולה ואפילו נדה היינו אפילו שהיא חולה ונדה ופריך שפיר חולה בת מלאכה ומשום מזיגת הכוס הא היא נדה, ולכאורה מוכח כן ממה דאמרי' כי פליגי ממלאכה משמע דלא פליגי כלל במתשמיש, ולכאורה קשה דלמא פליגי גם במתשמיש דר"ה דסבר דרק מתשמיש הוי מורדת ומוכח דאפילו בנדה שייך מורדת מתשמיש דאיני דומה מי שיש לו פת בסלו וריב"ח דס"ל דגם ממלאכה הוי מורדת אינו הכרח לכך די"ל דאפי' נדה היינו דשייך דין מורדת במורדת ממלאכה ומשום האי טעמא עצמו מפרש דמורדת גם ממלאכה דסתמא קתני אף בנדות, וכדקתני בברייתא מש"ה אמר דגם ממלאכה הוי מורדת דמשכחת שפיר בנדה, א"ו דאפילו חולה קאי על אפילו נדה שהיא ג"כ חולה ומוכח גם לריב"ח דבנדה מתשמיש הוי מורדת

שם בא"ד וא"ת לנקוט פזרא וי"ל דאין אדם דר עם נחש. ק"ל דלמ"ד ממלאכה צ"ל דבארוסה מיירי בהגיע זמנה דחייב לזונה ומעשה ידיה שלו, א"כ בממנ"פ אם יכול לכופה וא"י לומר א"נ וא"ע יקשה דלנקוט פזרא דהא לא שייך אין אדם דר דעדיין לא דר עמה ואם יכולה לומר א"נ וא"ע הא לא הוי מורדת וכן בהיפוך במורד הוא בארוסה ואומר איני זן יכפוהו לזון. אך קשה בשומרת יבם מאי שייך מורדת ממלאכה הא אף בחייב לזונה בעמד בדין וברח אין מעשה ידיה שלו כדאיתא בסוגיין דפוסקים מזונות

שם גמרא אלא למ"ד ממלאכה מי משועבד לה. ק"ק דלמא מורד היינו מתרווייהו ממלאכה ומתשמיש, וצ"ל דלשון וכן משמע דשוו לגמרי להדדי מורד למורדת (ועיין בכתובות דף ד ע"ב ומ"ק דף טו ע"ב דוכן לא צריך ששוה לגמרי) ואולם הא לר"ה הוא בהיפוך דמורדת רק מתשמיש וכן המורד היינו בין מתשמיש בין ממלאכה דהא הטעם דהיא לא הוית מורדת ממלאכה משום דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע כמ"ש תוס' משא"כ במורד הוא ממלאכה הוי מורד דהא א"י לומר איני זן ואיני נוטל מע"י וסבור הייתי לומר דמ"ש התוס' דר"ה לשיטתיה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע לא דמה"ט לית לה דין מורדת אלא דבאו ליתן טעם דמנ"ל לר"ה דמורדת רק מתשמיש דלמא גם במרידה ממלאכה תקנו חז"ל לה דין מורדת, והיינו דר"ה לשיטתיה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ומוכח מזה דמורדת היינו רק מתשמיש וממילא דומי' דהכי וכן המורד היינו ג"כ רק מתשמיש ולא ממלאכה והיינו אף דא"י לומר איני זן מ"מ לא רצו חז"ל להטיל דין מורד משום מלאכה, אבל מה אעשה דלהדי' מפורש בהרא"ש דלר"ה מורד הוא גם ממלאכה באומר איני זן, הרי דלהכי לא שוו אהדדי מורד למורדת ואפשר דבאמת פרכת הש"ס לס"ד דלא אסיק אדעתא דלר"ל דאמר ממלאכה דה"ה מתשמיש, ומ"מ קיימא למסקנא הדין דשייך גבי מורד מרידה ממלאכה באומר איני זן

שם ע"ב תד"ה אבל אמרה כו' ויהודית דביתהו דר"ח דהוי לה צער לידה כו' לא רצתה לומר מאיס עלי. משמע דמתביישה לומר על ר"ח מאיס עלי, וק"ל הא בפשוטו ניחא דלא רצתה להפסיד הבלאות. (אאב"ה גם בס' הפלאה הקשה כן) גם בלאו ה"ט דבמאיס עלי אין כופין אותו להוציא יקשה הא משמע דמכח צער לידה אינה רוצה להיות תחת בעלה. ובהא דאמרינן לאו כל כמינה דאימך, ולא אמרי' דהיא אינה נאמנת שאמרה לה אמה כן דדלמא עיניה נתנה באחר י"ל במה דכתב הר"ן (אאב"ה בסוף מס' נדרים) דבנטמאה אני לך לא שייך שוויה אנפשה חד"א דמשועבדת לבעל וי"ל דבכה"ג דאמרה דלא נשתעבדה לבעל דמקמי הכי נתקדשה לאחר ל"ש כן (אב"ה הרואה יכול להקשות שהרי כתב הרמ"א בהגהת ש"ע סוף סי' מ"ו דאין אשה נאמנת לומר נתקדשתי מקודם לאחר אא"כ יצא גם קול קדושין, אבל דברי אבינו אב ישראל זצלה"ה הם טעם לשבח (ע"פ דברי הר"ן) לשיטת הב"י שם דסובר דגם בלא קול נאמנת, אלא שדרכו בקודש לקצר ולא לכתוב שדבריו עולים עפ"י שיטה זו ולא ע"פ זו וע"כ הזהרנו בההקדמה שאל יעלה ההורס על דברי אבינו ז"ל עד יראה אם קושייתו על דבריו הם ע"פ כל השיטות)

בא"ד וכיון דבאומר טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון היה דבביתה היה. בלא"ה מוכח דאמרה דברצון נטמאת דהא כל עיקר מה דמאמינים לה לומר דטמאה היא אלולא טעמא דארכוסי היה מרכס היינו משום דהיחוד הוי רגלים לדבר וזה שייך לענין רצון דהיחוד מורה דהים ביניהם עצת זימה אבל אין היחוד רגלים לנאנסה. בא"ד ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי. הא דלא הקשו בפשיטות דכמו דנאמנת מאיס עלי ממה דרצונה להפסיד כתובתה, תהיה נאמנת ג"כ דזינתה מה"ט דרצונה להפסיד כתובתה היינו די"ל דמ"מ מכח הוכחה דארכוסי הוי מרכס מוכח דעיניה נתנה באחר ואינה חוששת לפסידת כתובתה לזה הקשו דתהא נאמנת במגו ולא מסתבר להו לומר דההוכחה דארכוסי הוי מרכס אלים כ"כ להיות בכלל אנן סהדי לדון במגו במק"ע

ומתוך דבריהם משמע דאם במאיס עלי אין כופין אותו לגרש לא הוי מגו דרוצית יותר לומר דזינתה שיכופו אותו להוציאה וראיה זו כתב המג"א בספרו על תוס' דס' נזיקין, וכבר כתבתי בתשובה לדחות הראיה די"ל דרצונה יותר לטעון דזינתה דתאסר עליו לעולם ולא ישהה אותה מליתן גט כיון דלא יהיה לו תקנה לקיימה לאשה אבל אם תטעון מאיס עלי אפשר שישהה אותה דיחשוב שירבה בפיוסים לרצותה. (אאב"ה חכם אחד לא נתקררה דעתו בפירוש זה בדברי התוס' דמאן שקל ומאן פלג להם להתוס' דחזקה דארכוסי הוי מרכס כחה חזק להכחיש הנאמנות של שאחד"א ואין כחה כ"כ חזק להכחיש המגו עד שעשו מזה קושיא ואמר כי יותר הו"ל לאבא מארי זצוק"ל לומר דהתוס' תפסו חזקה זו לחזקה מעליא ומ"מ הקשו להימנא במגו כיון דמגו במקום חזקה הוא איבעי' דלא אפשיטא וראוי תהיה אסורה מספק ואמר זה החכם דמה דלא הקשו התוספות בפשוטו להאמינה דנטמאה ברצון היינו משום דבאומרת דברצון זנתה עושית עצמה רשעה וקיי"ל א"א מע"ר, ונשאל דבר זה לאחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י והשיב בזה"ל אשר כתב מעלת כ"ת נ"י על דברי אבי רב הגולה זצללה"ה בדברי התוס' כתובות (דף סג ע"ב) דמה ראו התוס' לחלק בכח חזקה דארכוסי הוה מרכס ודלמא הוה חזקה מעליא להכחיש גם המגו, יפה העיר ואני מוסיף דהא שאחד"א עדיף מעדים דהא גם בעדים מכחישים אותו נאמן לגבי נפשיה (ומה דחשש עיניה נתנה באחר עומד נגד שאחד"א צריך לומר דזה הוה כאמתלא)