דרך חיים ד:כא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

הקנאה והתאוה והכבוד וכו'. יש לשאול, מה טעם אלו ג' שהם מוציאין את האדם מן העולם . ואם* כי בודאי אין להקשות מאמר זה על מאמר רבי יהושע שאמר (למעלה פ"ב מי"א) "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם". וכן מה שאמר למעלה בפרק ג' (משנה י) "רבי דוסא בן הרכינוס אומר, שינה של שחרית ויין של צהרים וכו' מוציאין את האדם מן העולם", דאפשר לומר דכל הני מוציאין את האדם מן העולם, ולא קשה מידי, ומנינא לא קתני , דודאי מנינא למעוטי אתא , אבל כאן לא תני מנינא. אבל קשיא מה טעם אלו ג' מוציאין את האדם* מן העולם.

דע לך כי האדם שהוא בעל חי, יש לו נפש . והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות, שפועלת באלו כוחות פעולות מחולקות , כמו שבארנו למעלה כמה פעמים . וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכתא הזאת שֶּשָּׂם ראש הרופאים התחלת ספרו שהנפשות שלש; טבעית, חיונית, נפשית , כמו שהתבאר למעלה בפרק רבי אומר . והוא ז"ל כתב שאין הדבר כך שיהיה לאדם ג' נפשות, אבל הנפש היא אחת, רק שיש לה כחות מחולקות, שפעולתה בכחות ההם פעולות מחולקות, אבל הנפש היא אחת, והכחות מחולקות .

ובאר ענין ג' כחות אלו; כח טבעי, הוא הכח שמקבל ההזנה שהאדם ניזון, ודוחה למותרות הטבע, ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא . ומכח זה בא התאוה לזנות, שהוא על ידי מותרי הטבע שמבשל כח זה, וכל כח התאוה הוא מכח זה שנקרא כח טבעי, ומשכן כח הזה הוא בכבד . הכח השני הוא כח החיוני, שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם הוא מתנועע ממקום למקום, וממנו מתחדש הנקימה והנטירה והקנאה והשנאה , ומשכן הכח הזה הוא בלב, ששם הכח הזה . הג' הוא כח נפשי, הכח הזה יבאו ממנו כוחות הרבה, כמו כוחות החושים החמשה, וכח המחשבה והדמיון והזכרון והשכל , ומשכן כח זה במוח . סוף סוף יש חלוק כחות לנפש .

ורז"ל חלקו אלו הכחות, כמו שהתבאר לך כמה פעמים מאוד; כי החלק האחד הם כוחות הגופניים, החלק הב' הם כחות הנפשיים, החלק הג' הם כחות השכליים, וכמו שבארנו למעלה אצל (משנה יד) 'ג' כתרים הם', עיין שם , ובכמה מקומות , וחכמינו ז"ל יקראו* אותם (ב"ר יד, ט) רוח נפש ונשמה, וכך ראוי לקרות אותם .

ולפי חלוק אלו שלשה כחות אמרו "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" . כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה, אם יצא מן השעור באלו ג' כחות, הרי יוצא מן העולם. שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי , אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור, הוא נוטה אל ההעדר . כי נפש האדם יש לו שעור בכל דבר , ואם יוצא מן הגדר בתוספות, הרי הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון .

ולפיכך אמר כי הקנאה, אשר יבא מן כח הנפשי, שכבר אמרנו כי הקנאה הוא מן כח זה . והקנאה הזאת היא פעל נוסף לנפש , כי למה אל האדם לקנאות על דבר שאינו שלו . ולפיכך הקנאה פעל נוסף, ומביא ההעדר לאדם מצד כח נפשי .

וכן התאוה , שהוא מצד כח הטבעי , שהוא מתאוה לדבר שלא היה צריך לאדם . הנה הדבר הזה הוא תוספות לכח* הטבעי הזה, ובזה* הוא יוצא מן הגבול הראוי לו, ולפיכך יגיע לו העדר. שכל כח מן אלו כחות, כאשר הוא יוצא מן השעור ומן הגבול מה שאין צריך ואין ראוי לו, מביא לו ההעדר והמיתה .

והכבוד הוא לכח השכלי, אשר כח זה השכלי הוא מבקש הכבוד, כי למדריגת זה הכח הוא מבקש הכבוד, כי ראוי לו הכבוד בודאי, וכדכתיב (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", הרי הכבוד ראוי להיות אל השכלי . כי הכבוד הוא דבר רוחני, ואינו דבר גשמי, ולכך הכבוד ראוי אל השכלי . וכתיב (ישעיה כד, כג) "ונגד זקניו כבוד", שתראה כי הכבוד הוא אל הזקנים, שהשכל גם כן אצלם . ועוד כתיב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ואין זקן אלא זה שקנה חכמה (קידושין לב:) , שכל זה מוכיח כי הכבוד ראוי אל כח השכלי . וכאשר הוא יוצא מן השעור ברדיפת הכבוד יותר מן הראוי , הרי מגיע לו חסרון והעדר מצד הכח הזה.

כלל הדבר; כי על ידי אלו ג' דברים הנפש של האדם יוצא מגבול שלו אשר ראוי לנפש. ולכך אמר לשון 'מוציאין אותו מן העולם' , כלומר מפני שהוא יוצא באלו שלשה דברים מן הגבול אשר ראוי לנפש, לכך יש לאדם יציאה בהן מן העולם , וכבר מבואר הוא .

וכדי שתבין דברי חכמה מאד, ותבין איך אלו שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם, תראה כי אלו שלשה דברים מסוגלים לזה, והם הוציאו את האדם מן העולם, הוא אדם הראשון . ותמצא כי העץ שאכל ממנו אדם הראשון, שהביא לו המיתה , היה בו אלו שלשה דברים. רוצה לומר שהאדם היה יוצא מן השעור המוגבל באלו שלשה כחות, שכאשר האדם יצא בהן חוץ לגבול, הביא לו המיתה. וזה שאמר הכתוב (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". הנה זכר הכתוב אלו כחות כסדר מאד; "כי טוב העץ למאכל" נגד התאוה, כי האכילה שהיא לאדם הוא מן התאוה, כמו שהתבאר למעלה שהוא מן כח הטבעי שמתאוה אל האכילה . "וכי תאוה הוא לעינים" הוא כנגד כח הנפשי, והוא כח החיוני*, שכך דעת רבותינו ז"ל , וכמו שביארנו למעלה אצל (פ"ב מי"א) עין הרע שמוציא את האדם מן העולם, שם ביארנו כי כח הראות תולה בכח הנפשי, הוא כח החיוני* . ודבר זה בארנו בכמה מקומות כי העין היא כח נפשי, וכמו שאמרו (ע"ז כח:) שוריינא דעינא בלבא תליא . "ונחמד העץ להשכיל" הוא נגד כח השכלי. והנה אלו שלשה דברים היו בעץ הדעת, ומפני זה היה האדם נמשך אחר עץ הדעת . ואם לא כן, רק היו אחד או שני דברים בעץ הדעת, לא היה האדם נמשך אחריו בכל חלקיו, כי החלק אשר אין לו שייכות לעץ הדעת היה מונע. אבל עתה היו כל שלשה כחות האדם נמשכים אחר עץ זה, שאלו ג' דברים היו מוציאין את האדם מן החיים .

וזהו דפליגי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע.); רבי מאיר אומר, עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לעולם כמו היין . רבי יהודה אומר, חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרוא אביו ואמו עד שיאכל טעם דגן . רבי נחמיה אומר, תאנה היה, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה", בדבר שנתקלקלו בו נתקנו . הנה פליגי איזה דבר עיקר שהביא לאדם המיתה .

כי לדעת רבי מאיר עיקר הוא כח הנפשי, שממנו כח הראות וחמדת הראיה , ואל זה היה נמשך האדם ביותר*, ועל ידו באה המיתה. ולפיכך אמר 'גפן היה', שהגפן ממנו היין, אשר עליו נאמר (משלי כג, לא) "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו" . ולפיכך סבר רבי יהודה* לענין יין שראוי לנסך ולקדש עליו עד שיהיה לו טעם ומראה יין, כדאיתא במסכת בבא בתרא פרק המוכר פירות (צז:), ומביא ראיה מדכתיב "אל תרא יין כי יתאדם" . ובודאי גם היין טוב לאכילה ולהשכיל , שהרי כך אמרו רבותינו ז"ל (יומא עו:) חמרי וריחני פקחין , אבל עיקר מה שנמשך האדם על ידי כח נפשי אחר היין, שנחמד למראה. וסבירא ליה כי עיקר המיתה של אדם היה מן כח זה, הוא כח נפשי, לפי שהוא עיקר באדם . ואף על גב שגם שאר שני דברים, שהם טוב להשכיל וטוב למאכל, מכל מקום דבר זה שנחמד למראה הוא עיקר , והוא היה גורם המיתה .

ורבי יהודה סבר הוא כח השכלי שהיה נמשך אחריו ביותר ממה שראוי אל האדם . ואל יקשה לך כלל, וכי אין ראוי להיות נמשך אחר השכלי, ותבא עליו ברכה . כי תוספת השכל שהיה לאדם הראשון הוא חסרון לו , כי כאשר האדם תמים הוא נמשך אחר השם יתברך, כמו שדרך התמים להיות נמשך אחר השם יתברך, וכדכתיב (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ודרשו ז"ל (בספרי שם) כאשר אתה תמים הוא עמך השם יתברך . וכאשר הוא עם השם יתברך, אז הוא חי לעולם, כמו שבארנו פעמים הרבה, דכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", שעל ידי הדביקות בו יתברך, שהוא חי וקים, האדם גם כן חי וקים לעולם . והתמים מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים . ולפיכך כאשר הגיע לו ההתחכמות וההתבוננות שהוא מצד האדם עצמו , כאשר הוא* יותר מדאי, בזה* היה נפרד מן התמימות, והגיע לו המיתה .

ויותר מזה , כי הידיעה של טוב ורע הוא ידיעה יתירה, וכדכתיב (בראשית ג, ה) "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" , ודבר זה כי האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך , וסבתו היה השם יתברך , אשר הוא הטוב הגמור . לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא יתברך אינו רק הטוב . והוא יתברך שאין לו סבה כלל, הוא יודע טוב ורע . ולפיכך קודם שחטא, לא היה נבדל מסבתו יתברך, ולא היה יודע רק הטוב בלבד. ואמר לה הנחש כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה, שידעו טוב ורע, ודבר זה ידיעה יתירה, ודבר זה בעצמו המיתה. שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי, ולכך לא ידע טוב ורע, רק הטוב בלבד . ואחר שחטא, וידע טוב ורע, לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי, והגיע לו המיתה, כמו שאמרנו למעלה . ולעיל ביארנו (פ"ג מט"ו) כי אין הידיעה ברע הידיעה בסבתו בלבד , ולפיכך דבר זה היה מפריד אותו מן השם יתברך, עד שיהיה האדם בפני עצמו, ודבר זה גורם לו המיתה. רק הוא יתברך יודע טוב ורע, כי אין לו סבה, ולכך יודע הטוב ורע. והבן הפירוש הזה שהוא ברור. אף על גב כי כבר בארנו למעלה (שם) קצת בענין אחר , הכל דרך אחד אמת , אין ספק בזה .

ולכך סבר רבי יהודה (סנהדרין ע:) חטה היתה, והוא שהיה גורם המיתה אל האדם, והוא כנגד "ונחמד העץ להשכיל" שדבר הכתוב. אף על גב כי כל השלשה היו בעץ הדעת, רק מפרש כי עיקר החטא במה שהוא טוב להשכיל, וגם יש עם זה שאר שני דברים, מכל מקום העיקר שהיה מביא המיתה לאדם הוא כח השכלי כאשר היה יוצא חוץ מן הראוי, כי למעלת כח זה, שהוא כח שכלי , החטא בו גורם המיתה יותר ויותר . ולפיכך סבר חטה היתה בפרט, וכדלעיל . כי אכילת חטה נותן חכמה, שאין התינוק יודע לקרא אביו וכו' , וכדאיתא בהוריות (יג:) ה' דברים יפים לתלמוד; האוכל פת חטים, כל שכן חטים עצמם .

ולדעת רבי נחמיה דאמר תאנה היתה*, דבר זה הוא כנגד כח התאוה, כי התאנה בו תאות האכילה ביותר מכל פרי, ולכך פרי זה נאכל בקנוח סעודה , וידוע כי התאנה הוא טוב למאכל . וסבר רבי נחמיה כי המיתה הגיע לו כאשר היה נמשך אחר הכח שממנו התאוה, ואשר אמר עליו (בראשית ג, ו) "כי טוב הוא למאכל", ובשביל זה בא המיתה . ואף על גב שגם לרבי נחמיה היו כל אלו ג' דברים (-בתאנה-) [בעץ הדעת], שגם היה נחמד למראה וטוב להשכיל, מכל מקום העיקר שהביא המיתה מה שהיה נמשך אחר כח הטבעי שממנו התאוה, ולכך אמר 'תאנה היתה' .

וסבר רבי נחמיה כי אדרבה , עיקר מה שהביא לו המיתה הוא כח הטבעי, שמפני פחיתות הכח* הזה, שהוא כח טבעי בלבד , כאשר יחטא ראוי שיהיה פחיתות שלו מביא המיתה והעדר, שבעצמו הוא כח פחות, והחטא בו נעשה מקולקל לגמרי , ויש כאן חסרון והעדר . וזה הפך דעת רבי יהודה, דסבר כי מי שהוא חוטא בדבר חשוב גורם המיתה יותר, ולכך סבר חטה היתה . ורבי מאיר הוי סבר* כי אין ראוי לומר שהיה החטא בכח השכלי, שהחטא בכח השכלי אין זה נחשב פחיתות וחסרון, מפני כי הוא בעצמו בעל מעלה, ואין הפחיתות מזיק לו כל כך, כי מעלתו בעצמו מכריע . וכן אין ראוי שיהיה החטא בכח הטבעי, אף על גב שהחטא הזה נחשב חסרון לגמרי כאשר יחטא בכח טבעי בשביל פחיתתו, מכל מקום אין נחשב החטא* כל כך חסרון בכח הזה, שאין כחו כל כך גדול וחזק* שיביא הוא המיתה . ולכך יש לומר שהחטא הוא* בכח הנפשי, שכח זה אינו כל כך חשוב ואינו כל כך גדול, ולפיכך הוא המביא המיתה; שלא תוכל לומר שאינו ראוי שתביא* המיתה שאינה חשוב, שכח זה הוא חשוב בודאי. גם לא תוכל לומר כי החטא בזה לא נחשב פחיתות וחסרון כל כך למעלת הכח הזה, כי אינו נחשב כל כך גם כן . ולפיכך בו ראוי שיהיה המיתה כאשר יחטא בו. גם יש עוד דברי טעם באלו ג' דעות, ואין להאריך כאן . והתבאר לך אלו ג' דעות החכמים בענין מופלג.

ובבראשית רבה (טו, ז) מביא שלשה דעות הללו, ועוד מוסיף רבי אבא דמן עכו אמר אתרוג היה . דע לך כי דעת רבי אבא דבר מופלג, כי סבר רבי אבא לא שהיה החטא מצד חלקי כחות הנפש, רק מצד הנפש בכללה, כמו שהתבאר למעלה . וסבר כי לא היה החטא מצד חלקי* הנפש, רק מצד הנפש שהיא אחת, כוללת כל שלשה החלקים . ולפיכך אמר 'אתרוג היה', כי האתרוג נקרא כך מלשון חמדה, שהוא לשון רגיג וחמדה . והחמדה כוללת כל שלשתן כאחד מבלי הבדל ביניהם, כי החמדה הוא לכל השלשה ביחד . והנה דעת רבי אבא דבר עמוק שאמר 'אתרוג היה', כי הוא דעת רביעי. כי מה שהיה דעת תנאים הראשונים כי החטא הוא בכחות מחולקים בלבד, היה דעת רבי אבא כי החטא לא מצד החלקים, רק מצד הנפש בכללה . ומה מאוד יש לך להבין דברים אלו, כי הם עמוקי חכמה מאד. כי כאשר הכתוב אמר (בראשית ג, ו) "כי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", הרי נרמזו כל שלשתן בשוה. ולכל אלו התנאים היה כח אחד עיקר, כמו שהתבאר. וסבר רבי אבא כי היה החטא מצד הנפש בכללה, לא מצד הכחות המחולקים, רק מצד הנפש, שכולל כל שלשה כחות, כאשר הנפש יוצאת חוץ לשעור וחוץ* לגבול הגיע לו המיתה*. ומפני כי הנפש היא אחת לגמרי, אי אפשר לומר רק שהיתה יוצאת חוץ לגבול בחמדה, שהחמדה היא אחת, והיא כוללת ג' דברים . כמו שהנפש היא אחת, כוללת שלשה כחות המחולקים, כמו שהתבאר למעלה . כי הקנאה בא גם כן בשביל החמדה, שהחומד דבר מקנא בו . והתאוה מן החמדה , וכן הכבוד, האדם חומד לכבוד .

ויש לך לדעת כי יש באתרוג שלשה דברים; שהוא בודאי טוב למאכל . והוא תאוה לעינים, שהרי הוא פרי הדר . ונחמד להשכיל בשביל הריח שבו , כמו שאמרו ז"ל (יומא עו.) חמרי וריחני פקחין מכח הריח שבו . והבן הדברים העמוקים האלו דעת כל אחד מן אלו שלשה תנאים שנזכרו בתלמוד והדעת הרביעי שנזכר במדרש, כי כל אחד ואחד דעתו מופלג בסודות החכמה .

וכדי שתדע עוד להבין דברי חכמה , הנה אדם הראשון נולדו לו שני בנים; האחד קין, והשני הבל . וראוי לאדם שהוא הראשון , שיהיה מוציא כחות שלו כפי הכחות שהם באדם, כי כפי העיקר יוצאים הענפים . ולפיכך היו לו שני בנים, האחד קין והשני הבל, נגד שני כחות אלו, שהן כח התאוה וכח הקנאה . ותדע כי* לא היה הקנאה רק בקין, שהרי היה מקנא בהבל כאשר שעה השם יתברך אל מנחתו, "ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין" (בראשית ד, ה), ודבר זה היה בשביל הקנאה . ואומר שלכך נקרא 'קין' מלשון 'קנא', כי היו"ד מתחלף באל"ף, שהם אותיות אהו"י המתחלפים . והבל נגד התאוה, שלכך נקרא 'הבל' שכח התאוה זה הוא הבל ואין בו ממש, וכדכתיב (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי" . ולכך הקריב הבל (בראשית ד, ד) "מבכורות צאנו ומחלביהן", שדבר זה טוב למאכל, והוא לתאוה . והיה לאדם הראשון שני בנים יוצאים מן השווי , כי אלו שתי כחות, כי אף באדם עצמו כבר היה יוצא בהם חוץ לגבול וחוץ לשעור באלו שתי כחות , כל שכן התולדות שהם נמשכים ממנו . ולפיכך כשם שהתאוה והקנאה אין להם קיום ואין להם עמידה בעולם , כך קין והבל לא היה להם קיום ועמידה בעולם .

אבל כנגד הכח השלישי, שהוא כח השכלי, לא נולד לו בן. כי כח השכלי אינו שייך לאדם, במה שהאדם הוא גשמי, ונקרא 'אדם' על שם האדמה (ב"ר יז, ד) . ולפיכך לא היה לו בן כנגד כח השלישי הזה מתחלה, כי אין כח זה לאדם כמו ב' כחות האחרים*, כי כח הזה הוא כח השכלי עליון במעלה , עד שהיה עזר אלהים גם כן , והיה לו בן ג' שהוא שת (בראשית ד, כה). ומפני זה לא היה דומה בן זה לשנים הראשונים, שלא היו כהוגן, כי לבן הזה היה מצורף אליו ביותר השם יתברך, ומפני כך היה הזרע הזה כהוגן . והדבר הזה רמזה חוה כשקראה שמו שת, "כי שת לי אלהים זרע אחר" (שם). כי בודאי אלקים שת זרע הזה, כי הוא יתברך מוציא כח השכלי אל פועל , והבן הזה נגד כח השכלי , ולכך אמרה "כי שת לי אלקים זרע אחר", כי הוא זרע אחר* בודאי. ובארנו לך דברים גדולים ועמוקים .

אמנם כי גם יש לפרש דבר זה מה שאמר 'הקנאה והתאוה והכבוד' ; הקנאה כנגד הנפש מן האדם, שבו תלוי הקנאה . והתאוה בא מן הגוף , וכאשר* האדם נוטה אל התאוה, דהיינו לגוף לגמרי לקצה אחד, אז דבר זה מוציא אותו מן העולם, כל שיוצא אל קצה אחד מוציא אותו מן העולם. וכך כאשר נוטה אל הקנאה, שהיא מן הנפש כח הקנאה הזאת, הוא נוטה אל הקצה, ומוציא אותו מן העולם הזה, כמו שהתבאר בפרק עקביא . והכבוד הוא דבר שלישי, שהוא שייך אל האדם במה שהוא אדם, והאדם הוא מה שנאמר (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו" . והכבוד והבזיון שייך בצלם הזה, שהוא צלם אלקים, וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (א, א) בשתוף שם צלם, וכדכתיב (תהלים עג, כ) "בעיר צלמם תבזה" . והפך זה גם כן, כי הצלם ראוי אל הכבוד , ומפני כך אמרו בספרי , אם האבנים שאינם רואות ואינם שומעות אמרה תורה (שמות כ, כג) "לא* תעלה במעלות על מזבחי וגו'", חבירך, שהוא בצלם אלקים, קל וחומר שלא תנהג בו מנהג בזיון. הרי כי הכבוד הוא שייך לאדם בשביל שהוא צלם אלקים . ואם נוטה ורודף אחר הכבוד בשביל הצלם הזה, הוא נוטה גם כן אל הקצה, כמו כאשר נוטה אל התאוה ואל הקנאה, כמו שהתבאר, ולכך מוציא את האדם מן העולם. ופירוש זה ברור אם תבין דברי אמת וחכמה, והוא פירוש הראשון בעצמו , כאשר תבין הדברים אשר אמרנו למעלה מענין הצלם .

ותדע כי דברי רבי אלעזר הקפר (משנתינו) הם דברי רבי יהושע (למעלה פ"ב מי"א) . וכמו שאמר רבי יהושע 'עין הרע', אמר רבי אלעזר הקפר 'קנאה', ועין הרע וקנאה הם דבר אחד . ומה שאמר רבי יהושע 'יצר הרע', אמר רבי אלעזר הקפר 'התאוה' . ומה שאמר רבי יהושע 'שנאת הבריות', וכבר בארנו כי החטא הזה מה שהוא שונא האדם שנברא בצלם אלקים, כמו שהתבאר למעלה . וכנגד זה הזכיר רבי אלעזר הכבוד, כי הכבוד ראוי לאדם מצד שנברא בצלם אלקים, וכמו שהתבאר למעלה . מכל מקום ענין אחד, זה שונא הבריות אשר נבראו בצלם אלקים, וזהו רודף אחר הכבוד יותר ממה שראוי מצד* הצלם , והרי החטא ענין אחד גם כן . רק כי רבי אלעזר הקפר מוסיף; כי אין הקנאה כל כך כמו עין הרע , ואין התאוה כמו יצר הרע , ואין רודף אחר* הכבוד כל כך כמו שנאת הבריות . ודי בזה אם תבין הדברים.

ומפני שאמר 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, כי יש קנקן חדש מלא יין* ישן, ויש קנקן ישן אפילו חדש אין בו', ומפני זה כאשר הוא יניק וחכם* , הוא מבקש כבוד וגדולה ביותר, כדרך הילדים שהם רודפי* כבוד , מכל שכן הקנאה שהם מקנאים באחרים . ולכך אמר כי אלו דברים מוציאין את האדם מן העולם, ולכך אין לו לעשות זה .