דרך חיים ד:יד

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה וכו'. המאמר הזה הוא לרבי אלעזר בן ערך, והוא נקרא 'רבי נהוראי', כדאיתא במסכת שבת (קמז:), מפני שהיה מנהיר עיני חכמים נקרא 'רבי נהוראי' . ויש לשאול במאמר זה, שאמר 'הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שתבא אחריך', כי למה צריך לומר 'ואל תאמר שתבא אחריך', כי במה שאמר 'הוי גולה למקום תורה' אשמועינן שאל יסמוך על זה שתבא אחריו, שאם לא כן, למה צריך שיהיה גולה למקום תורה . ועוד, דהוה ליה למימר 'ואל תשען שתבא אחריך' , כמו שאמר אחר כך 'ואל בינתך אל תשען' .

ויראה שבא לומר שאין מענין התורה שתבא אחר האדם, מה שאין כן* בעושר ושאר מעלות, שהמזל גורם שמעשיר, אף שלא טרח בעושר, כי אפשר שימצא מציאה, וכיוצא בזה , אף שלא טרח בעושר, מגיע אל זה , אבל אינו כך בתורה. כי כאשר נגזר שיתעשר, העושר מחזיר אחריו כדי שתצא הגזירה לפועל שיהיה עשיר , וכן כל הדברים שייך לומר כך . אבל התורה אינה כן*, כי לא יגיע אל זה האדם רק על ידי מעשה האדם .

ובפרק קמא דמגילה (ו:), אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין*. מצאתי ולא יגעתי , אל תאמין. והני מילי לדברי* תורה, אבל משא ומתן, סייעתא דשמיא היא, עד כאן. והפירוש הוא כמו שאמרנו, כי התורה היא למעלה מן המזל לגמרי , ולפיכך אם אמר 'יגעתי ולא מצאתי' אל תאמין, שאם יגע ולא מצא צריך אתה לומר כי המזל הוא גורם שלא ילמד , ודבר זה אינו, כי התורה אינה תחת המזל שיהיה המזל כנגד זה . וכן אם אמר 'מצאתי ולא יגעתי' אל תאמין, כי אם* אפשר לומר שמצא ולא יגע, אם כן המזל היה גורם , וזה אינו, כי אין המזל גורם לזה, שאין התורה תחת המזל. אבל למשא ומתן, יכול לומר 'יגעתי ולא מצאתי', שהמזל הוא כנגדו שלא יתעשר אף אם יגע , ואפשר לומר 'מצאתי ולא יגעתי', שהיה המזל פועל .

ומה שאמרו בפרק בתרא דשבת (קנו.) 'מזל מחכים' , היינו שהמזל מכריע את האדם שיהיה יגע ומחזיר אחר התורה, והנה הוא מועיל לחכמה, וזהו 'מזל* מחכים' דקאמר, לא שיגרום לו לגמרי החכמה, רק שהוא מסייע לו, דהיינו שיגרום לו לטרוח אחר החכמה . ומכל מקום אין התורה תחת המזל, שיתן המזל אליו תורה לגמרי שתבא אחריו . ועוד, דהתם ד'מחכים' היינו שיהיה חכם בכל שאר חכמה, אבל התורה היא יותר מן החכמה. כי כל דבר שהוא שכלי נקרא 'חכמה' , אבל תורת משה היא אלהית , והיא בודאי למעלה מן החכמה . שאף האומות נקראים חכמים, אבל בני תורה לא נקראו . וכן אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) אם יאמרו לך שאין חכמה באומות, אל תאמן, שנאמר (עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמים וכו'" . יש תורה באומות אל תאמן, שנאמר (ר' איכה ב, ט) "אין תורה בגוים" . ותורת משה לא שייך בזה מזל וסייעתא דשמיא* , רק שהאדם צריך לטרוח אחר התורה .

וזה שאמר כאן שיהיה גולה למקום תורה, שיש לאדם לטרוח אחר התורה . וכדי שלא יחשב האדם באולי הוא אצל התורה כמו שהוא אצל שאר הקנינים, שהם באים אחריו מכח סייעתא דשמיא , על זה אמר 'ואל תאמר שהיא תבא אחריך' מכח סייעתא דשמיא, שאין דבר זה שייך בתורה כלל, אם כן יש לאדם שיהיה גולה למקום תורה .

ואמר 'שחביריך יקיימו* אותה בידך'. פירוש, אף אם אין כאן רב, יש לך ללמוד מן החבירים שהם באים ממקום תורה, ויביאו התורה עמהם בידם . שדבר זה אינו, כי צריך שילך אל הרב ללמוד . ואמר לשון 'יקיימו אותה בידך', ולא אמר 'שחביריך ילמדו אותך', דודאי אין החבירים מלמדין את האדם , אבל הוא ילמד מעצמו, והדבר שהוא ספק אליו יקיימו אותו בידו, שישאל להם אשר הוא מסופק .

ואין להקשות , אם כן , אפילו אם הרב בעיר גם כן צריך שיהיה גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך . שדבר זה אינו, כי דבר זה נקרא שהוא גולה למקום תורה כאשר ילך לפני הרב ללמוד . אבל לא שייך שילך אל חבירו ללמוד, כי חבירו הרבה פעמים בא אצלו, ונחשב זה שהתורה היא באה אחריו . ולפיכך אמר 'הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך' על ידי החבירים, ואתה אינך רוצה לטרוח אחריה, כי אל תאמר כך, שאין התורה תבא אחריך.

ואמר 'ואל בינתך אל תשען', שתאמר שאין צריך ללמוד, כי אני נבון יכול להוציא דבר תורה מלבי ושכלי . לכך אמר על זה 'ואל בינתך אל תשען', מפני כי התורה היא החכמה עוד רחוקה מן הבינה , ולפיכך אל תשען אל בינתך .

ועוד כי מה שאמר 'ואל תאמר שהיא תבא אחריך', רוצה לומר כי אין לפי מדריגת התורה שתבא אחרי האדם, כי התורה נבדלת מן האדם, כמו שאמרנו לך פעמים הרבה מאד . שאילו לא היה לתורה מדריגה זאת, בודאי אפשר שתבא אחרי האדם, כי היתה נגררת אל דבר שהתורה שייך אליו, שכל דבר הוא נגרר אל* אשר הוא מתאחד עמו ונעשה עמו דבר אחד . אבל התורה אינה כך, כי התורה היא נבדלת מן האדם. ולפיכך 'אל תאמר שהיא תבא אחריך', אבל צריך האדם שיהיה גולה אחריה , כמו מי שהוא גולה אחר דבר שהוא נבדל ממנו . ואל יאמר הרי התורה עמי, שאני יכול להוציא דבר משכלי, שהרי הנבון מוציא דבר מתוך דבר , על זה אמר 'ואל בינתך אל תשען'. וכמו שבארנו למעלה (משנה יד) על כתר תורה, כי לפי מדריגת ומעלת הכתר הזאת כתיב אצל זר הארון (שמות כה, יא) "עליו", ולא כתיב "לו", כמו שכתוב בזר השלחן (שמות כה, כד) ובזר המזבח (שמות ל, ג). ללמד כי התורה היא נבדלת מן בעל הכתר, כי השכל נבדל מן האדם, ושייך בזה "עליו" . וכן מזה הטעם עצמו אין התורה באה אצל אחד, כי אין לתורה הקשור והחבור עם האדם כלל עד שתהיה התורה עם האדם קשור אחד . ולכך אמרו (מגילה ו:) 'מצאתי ולא יגעתי אל תאמן' , שאין התורה נמשכת אחר האדם, אבל צריך האדם שימשך אחריה . ושני דברים קשורים זה בזה, בודאי האחד נגרר אחר השני .

ובגמרא בפרק חבית (שבת קמז:), אמר רבי חלבו, מיא דיומסיתא וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת שבטים מישראל . רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם , אמשך בתרייהו , אעקר תלמודיה . קם למקרא בספרא בעי למקרא (שמות יב, ב) "החודש הזה לכם", אמר 'החרש היה לבם'. בעי רבנן רחמי עליה, ואהדר תלמודיה. והיינו דתנן 'רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה'. תני לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי נחמיא שמו. ואמרי לה, רבי אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו 'רבי נהוראי', שמאיר עיני חכמים, עד כאן. לא ידעתי ליישב מה הוא הראיה שמביא מהא דתנן 'רבי נהוראי אומר', הא רבי נהוראי לא אתא לאשמעינן רק שאל יאמר שתבא התורה אחריו, ורבי אלעזר אמשיך בתרייהו במיא דיומסית וחמרא דפרוגיתא, ולא מצינו שהיה אומר שהתורה תבא אחריו. ולא בשביל זה אעקר תלמודא, רק בשביל שהוא נמשך אחרי מיא דיומסית וחמרא דפרוגיתא .

ולפיכך נראה כי מה שאמר 'הוי גולה למקום תורה', דהיינו שיהיה במקום שיש תורה הרבה, ולא יהיה במקום שאין תורה , כי הם נמשכים אחר התאות , והם הפך התורה . לכן אמר 'מיא דיומסית וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים מישראל', כי עשרת השבטים כאשר היו רודפים אחר התאות ביותר, דבר זה נקרא 'מקפח' אותם מישראל . כי ישראל אין ראוי להם שיהיו נוטים אל התאוות היתירות , כי זהו ענין מעלות ישראל, שהם קדושים ופרושים והם נבדלים . ולכך אמר 'מיא דיומסית וחמרא דפרוגיתא', שהם שני דברים, המים והיין. כי אלו ב' דברים, המים הם לרחיצת הגוף ולתענוג שלו , והיין הוא אל הנפש, כי היין משמח לבב אנוש (עפ"י תהלים קד, טו) . עד שבאלו שני דברים יש לאדם נטיה אל התאוות בגוף ובנפש. ודבר זה קפח עשרת השבטים מישראל, כי אין ראוי לישראל דבר זה, שהם פרושים ונבדלים מן התאות .

ולכך אמר כי רבי אלעזר בן ערך אקלע להתם . ועם חכמתו, אעקר תלמודיה כאשר היה נוטה אל התאות האלו. ודבר זה מסלק התורה השכלית, שהוא הפך התאות . וזהו שאמר 'היינו דתנן הוי גולה למקום תורה', שהאדם אל ידור אלא במקום תורה (להלן פ"ו מ"ט), ולא במקום שאין תורה. כי נמשכים שם אחר הדברים של עניני העולם הזה , ובזה תסתלק ממנו התורה, כמו שנעשה לרבי אלעזר בן ערך, בשביל שהיה דר במקום אשר שם התאוות, והיה נמשך אחריהם .

ומה שאמר אחריו 'ואל תאמר שהיא תבא אחריך', כלומר אינך צריך להיות גולה למקום תורה, כי התורה תבא אחריך על ידי החבירים שיקיימו התורה בידך, כי יהיה לך חבירים שתלמוד עמהם , ובזה התורה תבא אל מקומך עד שתאמר אינך צריך לגלות למקום תורה, ולא תהיה נמשך אחר התאוות . זה אינו, שכיון שהאדם דר שלא במקום תורה, הנה האדם נמשך אחר ענייני עולם הזה, וישכח התורה . ואין להקשות, אפילו אם היה רב שם, אם אין המקום מקום תורה יהיה נמשך אחריהם . זה אינו, כי אם יש שם רב, בודאי הוא הרב מרביץ תורה לתלמידים הרבה , והוא מקום תורה בודאי . ולכך אמר שאל תאמר שהיא תבא אחריך שחביריך יקיימו בידך. 'ואל בינתך אל תשען', פירוש שיאמר כי הוא נבון גמור, שהוא אדם שכלי נמשך אחר השכל, ולא יהיה נמשך אחר התאוות, ולפיכך לא תסור התורה ממנו אף אם לא יגלה למקום תורה. על זה אמר 'ואל בינתך אל תשען' . והשתא הוי שפיר הלשון מה שאמר 'שחביריך יקיימו אותה בידך', ולא אמר 'שילמדו אותך' , שרוצה לומר שיש לך חבירים שאפשר שיקיימו התורה בידך שלא תשכח . עם כל זה בודאי יבא לו שכחה כאשר הוא שלא במקום תורה, שיהיה נמשך אחר עניני הגוף, ואינו מועיל לו תבונתו וחכמתו הגדולה . ופירוש זה נראה.

ורש"י פירש במסכת שבת (קמז:) 'שחביריך יקיימו בידך' קאי אדלעיל, שאמר 'הוי גולה למקום תורה', שאם אתה גולה למקום תורה חביריך יקיימו בידך, שתהא רגיל אצלם, וכשאתה תשנה מסכתא אחת, והם אחרת, תשמענה, ותהא סדורה בפיך, עד כאן . ופירוש שאמרנו נראה .

והנה הפירוש מה שאמר 'הוי גולה למקום תורה' שידור האדם במקום ששם תורה הרבה מאד, שאם לא כן יהיה נמשך אחר ענייני העולם הזה, ולא יהיה נוטה אחר התורה. כי האדם גשמי נוטה ביותר אחר דברים אלו, שהם התאוות, "והתעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג, ה) . לכן יהיה במקום ששם תורה, אף אם צריך לגלות ממקומו, והוא קשה על האדם , ולא ישען על תבונתו שהוא חכם גדול, ואינו אדם שנמשך אחר הגוף, ומפני זה יהיה נמשך אחר התורה, שאין הדבר כך. כי על כל פנים האדם בעל גוף, נמשך אחר ענייני העולם הזה אם אינו במקום שיש שם רבוי תורה . וזהו הפירוש הנכון .

ונוכל לומר כי מפני זה נסמך מאמר זה למה שאמר לפני זה (משנה יד) 'שלשה כתרים הם וכו", וסמך לכאן איך יזכה לכתר של תורה. ואומר שאם גולה על דברי תורה, יזכה לכתר תורה. שהגלות הוא בזיון, כי אין האדם מכובד אלא במקומו . וכאשר גולה ומתנבל על דברי תורה, מתנשא. וכן אמרו בפרק הרואה (ברכות סג:), אמר רבי יהודא אמר רב , כל המנבל עצמו על דברי תורה , מתנשא, שנאמר (משלי ל, לב) "אם נבלת בהתנשא", עד כאן. ובמדרש (ב"ר פא, ב) בן עזאי ורבי עקיבא; בן עזאי אומר, אם נבלת עצמך בדברי תורה, סופך להנשא בהם . ורבי עקיבא אומר, מי גרם לך להתנבל על דברי תורה, על ידי שנשאת עצמך בהם . גם לפי מה שאמרנו , כי דבר זה שהתורה היא כתר, הוא בעצמו מה שצריך האדם להיות גולה למקום תורה, כי התורה היא כתר, ואין הכתר הזאת באה אל האדם, מפני שהכתר מורה על מדריגה עליונה נבדלת, כמו שהתבאר למעלה . ולכך צריך שיהיה גולה למקום תורה, שיהיה נמשך אחר התורה. אבל כבר אמרנו פירוש סמיכת המאמרים ודברי רבי נהוראי בכאן , כי ללישנא קמא דברייתא (שבת קמז:) רבי נהוראי הוא רבי נחמיא, והוא בכל מקום בעל מחלוקת דרבי יהודה ורבי שמעון שנזכרים לפני זה (משנה יד) , והוא הנכון .