דרך חיים ג:ד

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

הנעור וכו'. אחר ששנה התנא מעלת העוסק בתורה, וגנאי אשר מסלק עצמו מדברי תורה , שנה הדבר הזה 'הנעור בלילה וכו" . ופירוש* זה, כי הוא השם יתברך סִדֵר העולם כפי הראוי , וסִדֵר שמירתו גם כן, שיהיה העולם עומד בשמירתו יתברך . ויש דברים שהם יוצאים מן השמירה הזאת, כמו שיתבאר . ועל זה אמר כי האדם היוצא ממה שסדר השם יתברך שמירת העולם, הוא מתחייב בנפשו, כאשר יוצא מן השמירה .

וזה כאשר נעור בלילה. כי הלילה לא נברא אלא לשינתא , או לגירסא , כדאמרינן בעירובין (סה.). וכאשר הוא עושה כך , אז נפשו משומר מן השם יתברך, כי ביד השם יתברך יפקיד רוחו ונשמתו , דכתיב (ר' תהלים לא, ו) "כי בידך אפקיד רוחי פדית אותי אל אמת" . אם כן הנעור אין נשמתו פקודה ביד השם יתברך, ובלילה* נתנה רשות למזיקין להיות שולטין בו . ולפיכך הנעור בלילה הרי הוא יוצא משמירת השם יתברך ומסדר העולם .

וכן הפונה לבו לבטלה*. ודבר זה אפילו ביום, כי השם יתברך ברא העולם ושמירתו כאשר הוא נוהג בסדר של עולם . והעולם הזה נברא שיהיה פועל, ולא יהיה בטל, שאין דבר אחד בעולם בטל, והכל לצורך תשמישו של עולם . ואז הכל תחת השמירה שסדר השם יתברך העולם. אבל זה המפנה לבו לבטלה, כלומר שהוא נמשך אחר הבטלה, ואין זה דומה אל הנעור בלילה, אף על גב דגם כאשר נעור בלילה אינו* עוסק בתורה , מכל מקום אינו מפנה לבו לבטלה, כי פירוש 'מפנה לבו לבטלה' שמבקש הבטול . אבל אם אינו מבקש הבטול, אין יוצא מן הסדר, מאחר שהוא עומד לעסוק בצרכי העולם, ואין צריך לעסוק בצרכי העולם* תמיד . אבל בלילה, כיון שבלילה* אין הסדר להיות נעור, ולפיכך מה שהוא נעור בלילה הוא יוצא מן הסדר ומן השמירה .

ויש גורסין 'הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה' , וחדא מלתא היא, דמשום שהוא נעור בלילה מפנה לבו לבטלה , והלילה היא רשות למחבלים , ולכך מתחייב בנפשו . והלשון אינו מוכח כך, דלא הוה ליה לומר רק 'והמפנה לבו לבטלה בלילה' . אבל לשון 'הנעור' משמע בשביל שאינו ישן כסדר העולם, ולכך הוא מתחייב בנפשו בשביל שהוא נעור ואינו עוסק בתורה . ומכל מקום אין נראה שבכל 'הנעור' הוא מדבר, כי מי שעושה מלאכה בלילה, אף על גב שאינו עוסק בתורה , כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה להיות* בטילה (למעלה פ"ב מ"ב), ולפיכך המלאכה שהיא צורך התורה אינו בכלל זה , וכל דרך ארץ הוא מצוה . ויש לתרץ לפי הגירסא השניה מה שאמר 'הנעור בלילה', ולא אמר 'המפנה לבו לבטלה בלילה' , דהוי משמע שמפנה לבו לבטלה כדי שישן , ואין זה מתחייב בנפשו . ולכך קאמר 'הנעור בלילה' שאינו חפץ לישן, רק שיהיה נעור, ואז אם מפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו .

ואמר 'והמהלך בדרך יחידי', ודבר זה גם כן כי השם יתברך נתן האדם שיהיה בישוב עם שאר בני אדם , ואשר אינו בישוב, יוצא מסדר העולם .

וכך אמרו בפרק אין עומדין (ברכות לא.), "ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב שם אדם" (ירמיה ב, ו), אמר רבי יוסי בר חנינא, ומאחר שלא עבר, האיך ישב. אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישב, נתישבה. וכל ארץ שלא גזר עליה ישוב, לא נתישבה , עד כאן. ויש לשאול, למה גזר על זו, ולא גזר על זו. ופירוש דבר זה, כי המקום אשר לאדם מתיחס הוא לאדם, כי כל הדברים בעולם יש להם מקום מיוחד אשר הוא טבעי להם . ואי אפשר לומר שכל הארץ בכללה הוא מקום וישוב לאדם, דהיינו למין האדם בכלל , שכל מקום הוא מקום אל הדבר שהוא מקום לו, שוה לו, ואינו עודף עליו , ואין המקום לבטלה בשום דבר . ומאחר שמצאנו כי מקומות הרבה הם חרבים מאין יושב בו , אי אפשר לומר שיהיה הארץ בכללה נחשב מקום למין האדם . גם אם כל הארץ מקום [למין האדם], איזה מקום חיות שברא השם יתברך , ונקראו (בראשית א, כה) "חיות הארץ" . ואי אפשר לומר גם כן שלא יהיה מקום מיוחד לאדם, שדבר זה לא יתכן, שהרי האדם אינו גרוע* משאר הנבראים טבעיים, שיש להם מקום מיוחד . אף כי לא שייך זה בשאר בעלי חיים , דבר זה מפני שהם טפלים* אל האדם, והם משמשים לו , אבל האדם שיש לו מציאות בעצמו, יש לו מקום מיוחד . ומפני כי יש לכל אדם מקום, נכנס המקום בהכרת האדם לומר 'פלוני ממקום פלוני', ואם שינה שם עירה ושם עירו הוא נחשב כמו שינה שמו ושמה (גיטין לד:), וכל זה כי יש לאדם מקום מיוחד .

ולפיכך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון - ופירוש הגזירה הזאת , כלומר החלק מן הארץ אשר הוא מתיחס למין האדם בכללו - נתישבה*. כי אדם הראשון הוא כמו מין האדם בכלל, שנקרא 'אדם' על שם שהוא כולל כל מין האדם . כי ההתחלה שהיא התחלה לדבר, עומדת במקום הכל , והוא דומה כמו שורש האילן , שהשורש יש לו מקום בארץ . וזהו שאמר 'כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון', לומר כי המקום מתחייב מן הדבר אשר הוא אליו מקום , ולא נתחייב מן האדם שיהיה כל הארץ אליו למקום. וכאילו אמר כי הישוב של עולם אשר שם נתישבו בני אדם, הכל לפי מדריגת אדם הראשון, אשר היה הוא כולל כל מין האנושי . ואין להקשות למה נגזר על מקצת מן הארץ שיהיה מיושב, ומקצתו בלי ישוב, כי זה פירשתי למעלה .

ועוד שכשם שהאדם יש לו אברים מיוחדים, שכאן הוא אבר זה, ולא במקום אחר , והכל הוא בחכמת השם יתברך , וכך* המקום אשר הוא מתיחס לאדם, יש מקומות מיוחדים אשר הם ישוב האדם, ויש אינם ישוב האדם . ודבר זה רמזו חכמים בפרק דיני ממונות (סנהדרין לח.), אמר רב אשיאן אמר רב, אדם הראשון גופו מבבל, ראשו מארץ ישראל, איבריו משאר ארצות וכו'. ומעתה תראה בבירור כי הארץ מתיחס אל האדם לפי מה שהוא, כי ראשו יש לו יחוס אל ארץ ישראל, וגופו אל בבל, ושאר אבריו לשאר ארצות . וכן תמצא גם כן שיש ארץ שאין לאדם יחוס כלל, ומקום זה אינו מקום האדם שמתייחס אליו, ואין להאריך בכאן .

מכל מקום תראה, כי האדם כאשר פורש מן הישוב, דבר זה אינו מקומו כלל . ויש לאדם שמירה ביותר כאשר הוא במקומו, אשר הוא מקום לו . ולכך נקרא 'מקום', שהוא מקיים ושומר את אשר הוא מקום לו . וכבר בארו חכמים דבר זה גם כן במקום אחר, ואין להאריך בזה . ועוד, כי שמירת האדם כאשר הוא בתוך רבים, והוא* בתוך הכלל . ואפילו אם הוא* יחיד בבית, כיון שבעיר יש רבים בני אדם, יש שמירת האדם לשם . ולכך אמר 'המהלך בדרך יחידי', דוקא יחידי, מפני כי בשביל כן יוצא האדם מן השמירה כאשר הוא בדרך, והוא יחידי.

ודבר זה ענין מופלג מאד מאד, כי כאשר יש שנים ביחד אינם מוכנים להיזק, וכמו שאמרו במסכת ברכות (מג:) אחד רואה וניזק , שנים רואין ואינן ניזוקין, שלשה אינם רואים ואינם ניזוקין. וביאור זה, כי האדם אשר נברא בצלם אלקים (בראשית א, כז), ראוי מצד מעלתו זאת, וכמו* שיתבאר בפרק זה (משנה יד), להיות על כל התחתונים , וכמו שאמרו (שבת קנא:) אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נמשל האדם לבהמה, שנאמר (תהלים מט, יג) "נמשל כבהמות נדמו", עד כאן. ורוצה לומר כי מפני צלם אלקים שיש לאדם, אין החיה שולטת באדם, אלא אם כן מסולק ממנו הצלם האלקי . ובשנים יש צלם אלקים ביותר, כי הוא נמצא בשנים . ובשלשה עוד הצלם ביותר. וכמו שהוא אצל תורה גם כן, שיש חלוק בין אחד לשנים, ובין שנים לשלשה , כי התורה היא שכלית, אינה דבר גשמי , ואינה מצטרפת לאחד כמו בשנים , ושלשה יותר משנים . וכך הצלם הזה (-הוא צלם-) לא נקרא על האדם היחיד, רק כאשר הם שנים, ושלשה יותר משנים . ולפיכך שנים אינם נזוקין, אבל שלשה מסולקים הם לגמרי מן המזיקין, עד שאינן רואין , ואין כאן מקום זה להאריך . ולפיכך המהלך בדרך יחידי, וזה נקרא שהוא ממעט בצלם אלקים כאשר האדם הוא יחידי , והשטן הוא מקטרג בשעת הסכנה .

ומפני שאמר למעלה (משנה ג) 'שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום, ואשר אין אומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים' , שמזה נלמד כי על ידי התורה יש לאדם דביקות בו יתברך, והסלוק מן התורה מסלק עצמו לצד אחר, והוא יוצא מרשותו של הקב"ה לגמרי . לכך סמך אחר זה , כי המפנה לבו לבטלה הוא יוצא גם כן מסדר העולם ומשמירתו*, ולכך מתחייב בנפשו כאשר יוצא מן הסדר . כי מצד הסדר האדם הוא תחת השם יתברך , אשר הוא שומר העולם . ופירוש מבואר הוא מאד .