דרך חיים ג:ג

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח, ח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא, כב) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

שלשה שאכלו וכו'. יש לשאול, למה נחשב כאשר אין מדברים על השלחן דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, הרי בפסוק שהביא לראיה (ישעיה כח, ח) לא נזכר שם החטא שלא אמרו על שלחן דברי תורה . וכן קשיא, למה נחשב כאשר אמרו על שלחן דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום . ועוד, שאמר 'כאילו אכלו מזבחי מתים', ובקרא לא כתיב 'זבחי מתים', רק "קיא צואה" . [ועוד], מנין לומר שלשה דוקא, ולמה לא אמר שנים, כמו שאמר למעלה (משנה ב) 'שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה', וכאן אמר שלשה .

דע כי כל הנמצאים, והעולם ומלואו, הכל הוא אל הקב"ה, דכתיב (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה" . ונתן אל האדם הארץ ומה שבארץ, דכתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" , כי האדם אין ראוי שיהיה לו יותר, רק מה שהוא בארץ . ולפיכך אמר בכאן כי השלחן אשר אמרו עליו דברי תורה, זה השלחן הוא אל הקב"ה . כי השם יתברך הוא שמפרנס את הנבראים כולם , רק שעם זה שהוא השם יתברך מפרנס הנבראים, לא נחשב שלחן גבוה, כי "הארץ נתן* לבני אדם" . ומפני שהתורה היא למעלה מן השמים , ואם השמים הם "שמים לה'", כל שכן וקל וחומר שהתורה שהיא לה' . והשלחן אשר אומרים עליו דברי תורה הוא אל השם יתברך מפני התורה, ועל ידי זה זכו בני אדם משלחן גבוה. דומה למלך בשר ודם, אשר מה שאוכלים עבדיו לא נקרא זה שהוא של עבדיו, דאינו ממון של עבדיו, רק נחשב ממון גבוה , והוא מפרנס עבדיו אשר עובדים אותו . ודבר זה מצד התורה, אשר התורה היא אל השם יתברך, כמו שהתבאר למעלה . ולפיכך השלחן אשר מדברים עליו דברי תורה הוא אל השם יתברך, ובני אדם אשר* אוכלין עליו, משלחן גבוה זכו, כמו מלך שמפרנס עבדיו . ואם לא אמרו עליו דברי תורה, אף כי הוא יתברך מפרנס הנבראים, נחשב זה כי נתן להם פרנסה, ומתפרנסים בעצמם . ועל ידי דברי תורה נחשב השלחן שלחן גבוה .

וזה אמרם גם כן (ברכות סד.) "ויבא אהרן* לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים" (שמות יח, יב), אמר רבי אבין, כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם מסיב בה, כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר "ויבא משה ואהרן וגו'", וכי לפני האלהים אכלו, אלא מלמד וכו' . ודבר זה גם כן, כי מצד שהתלמיד חכם הוא עם השם יתברך , ואינו בכלל "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" . ובסעודה אשר השם* יתברך הוא שמפרנס הכל, כאשר אפשר לומר שהסעודה היא אל השם יתברך מצד התלמיד חכם אשר מסיב בה , נחשב כאילו נהנה האדם מזיו שכינה. כלומר שהשם יתברך מפרנס אותם מעצמו ומכבודו, כי מאחר שנחשב שהשלחן הוא אל השם יתברך, כי תכף ומיד שאין אתה אומר כי "הארץ נתן לבני אדם", כמו הסעודה שתלמיד חכם מסיב בה, אז משלחן גבוה זכו , נחשב כאילו נהנה האדם מזיו שכינה, כי מגיע סעודה זאת עד זיו השכינה, כי זה הוא הפרנסה מן השכינה, ומבואר הוא .

ועוד יש לך לדעת , כי השם יתברך הוא המלך, אשר כל מלך מפרנס עמו . והמלך אשר הוא בשר ודם, מפרנס עמו בצרכי הגוף, כי הוא בשר ודם . אבל מלך העליון, אשר ברא הגוף והנפש , הוא מפרנס שניהם, הגוף והנפש. וכמו שנתן השם יתברך פרנסת הגוף , כך נתן התורה שהיא* פרנסת הנפש , כי נפש בלא דעת לא טוב (עפ"י משלי יט, ב) . ולכך מיד שבא השם יתברך למלוך על ישראל , אמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ונתן להם התורה , שדבר זה פרנסת הנפש, אחר שנתן להם פרנסת הגוף, הוא המן . ולפיכך השלחן שמדברים עליו דברי תורה, שפרנס בהם השם יתברך את ישראל, ומצינו אצל התורה לשון 'פרנס', כמו שאמרו בחגיגה (ג:) 'פרנס אחד אמרם' , השלחן הזה שמדברים עליו דברי תורה הוא מיוחס אל השם יתברך, לפי שאוכלים עליו עבדי השם יתברך, אשר מקבלים פרנסה מן מלך* שלהם, הן פרנסת הנפש, הן פרנסת הגוף . אבל כאשר אין מדברים עליו דברי תורה, והרי אי אפשר שמתיחס* שלחן זה אל* השם יתברך, כי השם יתברך מפרנס הגוף ומפרנס הנפש. ואי אפשר ליחס השלחן אל האדם עצמו , כי כל שלחן של אדם דומה לעבד שמקבל פרס מן המלך . לכך נחשב זה כאילו אכלו מזבחי מתים, שהרי אין כאן פרנסת הנשמה, רק הגוף שהוא מת, ולכך מתיחס השלחן הזה שאכלו מזבחי מתים .

וזה גם כן כל שלחן שתלמיד חכם מסיב בה כאילו נהנה מזיו השכינה (ברכות סד.). כי השם יתברך הוא שמפרנס השכל , וכמו שאמרו (ברכות יז.) עולם הבא אין בו אכילה ושתיה, רק צדיקים יושבים, ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו שכינה . ולכך אמרו 'כל סעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאילו נהנה מזיו שכינה', וכאשר התלמיד חכם בסעודה, כמו שמקבל הגוף פרנסתו, כן מקבל השכלי* פרנסתו , והוא 'זיו שכינה', ופירוש זה נכון .

אמנם מה שאמר ג' דוקא, ולא שנים , דבר זה כי אמר 'על שלחן אחד' . ואפילו אכלו על שני שלחנות, אין חלוק, רק כאשר הם מצטרפים יחד , ואמרו עליו דברי תורה, נקרא זה 'שלחן אחד'. כי גורם דבר זה מה שנצטרפו על שלחן אחד, שנחשב כאילו אכלו משלחן גבוה ודאי , כי ראוי* להיות שלחן גבוה אחד, כשם שהמזבח היה אחד, ולא היה כאן ב' מזבחות, רק מזבח אחד לאל אחד . ואין נקרא שלחן אחד רק על ידי שלשה, כי שנים הם מחולקים, ואין למספר זה מאחד כלל . ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו 'שנים', במ"ם הרבוי, כי שנים תחלת הרבוי , ולכך יבא מלת 'שנים' במ"ם הרבוי .

ויש לך להבין עוד בחכמה איך שנים הם רבוי, ולא יתאחדו, ושלשה יש להם התאחדות כאילו הם דבר אחד, ולכך יבא מספר שלשה תמיד על דבר שיש להם חבור ביחד, ולא כן שנים . וזה תוכל להבין בצורה, כאשר תניח שני קוים זה אצל זה, אין זה נראה כאחד כלל, בעבור שלא יתאחדו הקוים כמו זה >, הרי אין כאן דבר אחד. אבל כאשר אתה מניח שלשה קוים* כמו זה , הרי הקוים הם מתאחדים, ודבר זה נקרא דבר אחד . ולפיכך בשנים אין צירוף, ולא כן בשלשה, כי מספר זה יש צירוף .

ועוד השנים הם כנגד שתי הקצוות, שהם הפכים , כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי, ואין בהם אחדות כלל, שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות. ולא כן שלשה, כי על ידי השלשי* יש חבור, שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים . ושני דברים שהם הפכים, כמו השחור והלבן, ותניח עוד צבע שלישי, כמו האדום, הרי צבע זה הוא ממוצע, שאינו שחור ואינו לבן, והוא ממוצע ביניהם, ועל ידי זה מתחברים שני הפכים כי הוא ביניהם . ולכך על ידי שלישי יש חבור להם .

ומפני שהכתוב אמר (יחזקאל מא, כב) "זה השלחן אשר לפני ה'", ולפני השם יתברך אין שייך רק שלחן אחד, לא שלחן מחולק , ולכך צריך שיהיו* שלשה . ואף על גב כי לענין תורה אמרו למעלה (משנה ב) כי שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם, אינו דומה בודאי, דלענין* זה שנאמר שנחשב כאילו אכלו משלחן גבוה אי אפשר שיהיה רק שלחן אחד, כי המזבח הוא אחד לאל אחד , וכבר אמרנו כי מספר ג' יש לו חבור .

ועוד יש לך* לדעת, כי עבדי המלך הם רבים , והם למלך שהוא אחד . ולפיכך ראוי שיהיה דבר זה דוקא למספר שלשה, כי שלשה יש להם חבור ביחד, כי כן ראוי לעבדי המלך שהם רבים, שיהיו מתחברים ויהיו לאחד , שהמלך שהם עבדים לו הוא אחד . ודבר זה עצמו מה ששלשה חייבין לזמן (ברכות מה.), מטעם אשר אמרנו, כי שלשה יש להם צרוף ביחד כמו שהתבאר למעלה, וסעודתן היא מן השם יתברך אשר מפרנס הנבראים , ולכך השלשה יש להם חבור לזמן לומר 'נברך' . וכאשר מדברים על השלחן דברי תורה, אז נחשב השלחן יותר כאילו אכלו משלחן גבוה .

והראיה שהביא מן הכתוב , אף על גב שלא כתב בקרא שאוכלין על שלחן, וגם לא כתיב שהם שלשה, רק במזבח קאי . אין ראיות התנא רק שמזבח נקרא 'שלחן' שעליו לחם הקב"ה . שאילו לא נקרא המזבח 'שלחן' , אי איפשר לך לומר כי 'שלשה שאכלו על שלחן אחד כאילו אכלו משלחנו של מקום' , דמה ענין 'שלחנו של מקום' לכאן. ד'שלחנו של מקום' מזבח הוא שזובחין עליו, או מזין עליו . אבל עתה שנקרא המזבח 'שלחן' על שם הלחם שעליו, גם כן השלחן שעליו סעודת האדם 'שלחנו של מקום' כאשר אומרים עליו דברי תורה . ונחשב כאילו אכלו משלחנו של מקום מן הטעם אשר התבאר . ובדבר זה אין צריך ראיה כלל, כי הם דברי שכל . רק עיקר הראיה מנין לומר 'כאילו אכלו משלחנו של מקום', דאם לא שייך שלחן כלל כלפי מעלה, לא יתכן לומר 'כאילו אכלו משלחנו של מקום'. ועל זה מביא ראיה כי המזבח נקרא שלחן*, וכיון דשייך 'שלחן' אצל הקב"ה, שוב אנו אומרים מסברא שנחשב כאילו אכלו משלחן גבוה, כמו שפרשנו למעלה.

ועוד אי לאו ללמדינו בא כי שלחנו של אדם נחשב גם כן שלחנו של מקום , למה קרא המזבח "שלחן", ולא כתב 'זה המזבח אשר לפני ה" . אלא ללמוד כי שלחן האדם גם כן נחשב כמו שלחן המקום. ובודאי דבר זה כשאומרים עליו דברי תורה, וזה ידעינן מסברא בלבד. וזהו הפירוש האמיתי, ואל תטריח עצמך לדרוש המקרא כלל .

וכמו שהתבאר סיפא דמתניתין 'שלשה שאכלו על שלחן ואמרו עליו דברי תורה', כך יתבאר גם כן רישא דמתניתין 'שלשה שאכלו על שלחן ולא אמרו עליו דברי תורה' . ומן הסברא היה לו לשנות קודם הסיפא 'שלשה שאכלו ויש ביניהם דברי תורה' , רק מפני ששנה לפני זה (משנה ב) 'שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה', קבע אחריו 'שלשה שיושבים ואוכלים ואין ביניהם דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים'. וזהו* כי מפני שראוי שיהיו מדברים על השלחן דברי תורה כאשר הם שלשה, כמו שאמרנו, כי ראוי שיהיה הכל אל השם יתברך. וכאשר אין מדברים עליו דברי תורה, הרי השלחן הזה יש לו הסרה מן השם יתברך, אשר היה ראוי להעלות השלחן זה עד שיהיה לפני השם יתברך . וכל הסרה מן השם יתברך הרי הוא נוטה אל העבודה זרה, כי העבודה זרה הוא סלוק והסרה מן השם יתברך . ולפיכך אמר שאם אין מדברים עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שהרי מסלקים השלחן שלפני השם יתברך לצד אחר .

ומביא ראיה מן הכתוב שאמר (ישעיה כח, ח) "כי כל שלחנות וגו'" . וראיה זאת שנקרא מה שמקריבין עליו 'שלחן', והוא לעבודה זרה* , כמו שנקרא שלחן הקב"ה 'שלחן גבוה' (קידושין נב:), כי אלהים אחרים הם . ולפיכך השלחן הזה שאין עליו דברי תורה, והוא מוסר מן השם יתברך , הוא השלחן אשר הוא שייך לעבודה זרה, הוא מזבח לעבודה זרה. שהרי קרא הכתוב המזבח לעבודה זרה 'שלחן', אם כן המזבח והשלחן הוא דבר אחד. דלא בחנם נקרא מזבח עבודה זרה 'שלחן'. אלא להכי הוא דאתי, כי שלחנו של אדם שאין עליו תורה, זבחי מתים הוא . ומאחר ששלחן זה הוא לעבודה זרה, נחשב כמו מזבח לעבודה זרה בודאי.

והכתוב אמר (ישעיה כח, ח) "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה", ולא אמר 'כי כל שלחנות מלאו זבחי מתים' , ובשביל זה מפרשים פירושים רחוקים מאוד , ולא ידעו פירוש הכתוב מה שאמר "בלי מקום" . אבל הכתוב קרא קרבנות שלהם, שהם זבחי מתים, "קיא צואה בלי מקום", וזה כי קרבנות שלהם הם כמו קיא צואה , שקיא צואה שהוא יוצא מן האדם, אין ספק שהוא יוצא מן האצטומכא בשביל שהוא זר ונכרי אליו , שאם לא היה זר ונכרי אל האדם, היה נשאר באצטומכא. אבל בשביל שהוא זר, יוצא מן האצטומכא. וכך הקרבנות שהם מקריבים לאל זר, שאינם אלהות, שנקראת 'עבודה זרה' , הוא קיא צואה, שהיא זרה לאדם. ולא שתהיה נקראת 'צואה' , שהצואה שהוא בדרך הטבע ומנהגו של עולם, אינו זר ונכרי, שכך הוא מנהגו של עולם . אבל 'קיא צואה', שהיא זרה ונכריה מן הטבע, היא זרה לגמרי .

וזה שאמר "בלי מקום", כלומר שכל דבר בעולם אשר ברא השם יתברך יש לו מקום אשר הוא נברא עליו, שהוא מדריגתו ומקומו , וכמו שאמרו (להלן פ"ד מ"ג) 'אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום', וכמו שיתבאר עוד בעזרת השם . אבל לדבר זה אין מקום לו, שכל כך הוא זר. לפיכך קראו "קיא צואה", שהוא בלי מקום, רוצה לומר כמוציא קיא צואה בעבור שהוא נכרי וזר, ואינו בסדר העולם, אין לו מקום בעולם כלל . ואין האצטומכא מקבל אותו, ואינה* מקום לו, ולכך יוצא ממנה, שאינה סובל אותו. וכך קרבנות שלהם, שהם זבחי מתים, הם בלי מקום, שהם זרים ונכרים, שכך נקראו קרבנות עבודה 'זרה', ולכך אין מקום להם .

ומה שאמר "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה" , יש לפרש על הפלגות המאוס והתעוב של שלחנם, כמו שדרך הכתוב בכל מקום להפליג . אבל עיקר הפירוש כמו שאמר אחר כך "בלי מקום" , שהדבר שיש לו מקום הוא מוגבל, שזה ענין המקום אשר הוא מקיף ומגביל אשר הוא מקום לו . אבל הדבר אשר הוא בלי מקום, כמו ענין העבודה זרה, שאין לו מקום כלל בעולם, שהוא יוצא חוץ מסדר העולם , ומאחר שאין לו מקום, אינו מוגבל. ולפיכך כל השלחנות שלהם מלאו קיא צואה, כלומר שאין כאן דבר מגביל . אבל מזבח השם יתברך, הקרבנות שעליו אין לומר עליהם כי הוא 'מלא', אחר שהקרבנות של השם יתברך יש להם מקום , וכל אשר יש לו מקום הוא מוגבל, מצד שהמקום יגביל את אשר בתוכו, ולא יאמר על זה כי 'השלחן מלא בלי מקום'. אבל שלחנות עבודה זרה מלאים קיא צואה בלי מקום. ופירשנו "בלי מקום" כלומר שאין מקום לקרבן שלהם, ולפיכך לא יוגבל .

וכל הדברים האלו יש להבין ממה שהשם יתברך נקרא 'מקום', ופירושו שהוא יתברך מקומו של עולם בכלל . ודבר זה שהוא תקרובת של עבודה זרה, והוא יוצא מן השם יתברך , שהוא מקומו של עולם, הוא "בלי* מקום" בודאי . ומפני זה תבין מה שאמר 'כאילו אכלו משלחנו של מקום', ולא אמר 'משלחנו של הקב"ה' , וכל זה כדי ללמוד לך על הרישא 'שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו", כי אלו יוצאים מרשותו של השם יתברך, שהוא מקומו של עולם . וכל המקומות תחת המקום, הוא השם יתברך, אשר הוא כולל כל המקומות, ואין לקרבן שלהם, שהוא לעבודה זרה, מקום. ולכך נחשב שלחנות שלהם 'מלא קיא צואה', אף על גב שאין השלחן מלא, כיון שאין לקרבן של עבודה זרה מקום בעצמו, אשר המקום מקיף ומגביל את הדבר אשר* בתוכו. ופירוש ברור הוא, ואין ספק כלל .