דרך חיים ב:ב

רבן גמליאל וכו'. ויש לשאול במאמר זה , כי לפי הנראה היה לו לומר 'יפה תלמוד תורה כאשר עמה דרך ארץ', ולא 'תורה עם דרך ארץ', כי עשה עיקר דרך ארץ . ועוד, 'כי יגיעת שניהם משכחת עון', אם הדבר תולה ביגיעה, אם כן יהיה יגע בתלמוד תורה בלבד, ולא במלאכה , ותהיה משכחת עון מפני היגיעה, אם כל יגיעה משכחת עון . ועוד, שאמר 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', וכמה תלמידים* חכמים היו שלא היו בעלי מלאכה . ועוד, למה 'גוררת עון', בשלמא מה שאמר למעלה כי 'יגיעת שניהם משכחת עון*', היינו שהוא מסולק מן העון, דכאשר יש לו מלאכה אין צריך לגזול . אבל מה שאמר 'וגוררת עון', משמע שגוררת עון אחר, אף בלא טעם שצריך לו לגזול, דאם כן הוי ליה לומר 'וגורם עון', לא 'גוררת עון' . ועוד, 'כל העוסקים עם הצבור' מה ענין זה לזה, והיה לו לומר 'הוא היה אומר וכו", שהיה משמע מוסר בפני עצמו . ומאי ענין 'שזכות אבותם מסייעתם'. וכן (להלן משנה ג) 'הוו זהירין ברשות', מה ענין למוסרים שלפניו. ועוד, 'ואתם מעלה אני עליכם וכו", כי אם הם דברי רבן גמליאל, לא היה לו לומר רק 'ואני מעלה עליכם כאילו עשיתם', ומה 'ואתם מעלה אני עליכם וכו" .

הנה לפי מה שנפרש לקמן בעזרת השם , כי סמיכות המאמרים כפי הדורות של החכמים כמו שהיו זה זה אחר זה , ומכל שכן שאין צריך לתת טעם למה נזכר דברי הבן אחר האב , וכמו שזכר שאר הנשיאים גם כן . מכל מקום בארנו לך למעלה בסוף הפרק שלפני זה , כי מפני שהיו דברי רבי במעשה* האדם, אשר הם מעשה המצות האלהיות והמדות , שהם מביאים את האדם לחיי עולם הבא , ולכך בא הבן אחריו לתת מוסר לאדם בדרך ארץ, שהוא הנהגת העולם , שהם הכנה אל ההצלחה , כמו שאמר 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו". ודבר ידוע, כי דרך ארץ, שהוא צריך אל הנהגת העולם, הוא קודם מן המצות בצד מה, דהיינו כי האדם צריך קודם לדרך ארץ ואחר כך אל התורה, כמו שיתבאר בסמוך . אבל מדריגת דרך ארץ למטה מן מעשה המצות, שהם המעשים האלקיים , אשר הם למעלה מן דרך ארץ, שהוא לצורך הנהגת העולם . ולכך ראוי שיהיו דברי רבן גמליאל, שמדבר בדרך ארץ, אחר רבי, כמו שהתבאר בפרק שלפני זה .

ופירוש זה המאמר, כי רבן גמליאל בא לומר כי אף הדברים שהם מילי דשמיא, כמו התורה , אל יאמר האדם די לי בעשיתם, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה), ולפיכך יעלה על דעתו שלא יפנה אל הנהגת העולם לעשות מלאכה . אבל צריך שיעשה האדם מילי דשמיא כפי הסדר הראוי, ולכך אמר 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', שלא ישנה סדר הראוי, רק שיהיה קודם דרך ארץ, ואחר כך התורה . וזהו 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', שדרך ארץ קודם . וזה כמו שבארנו בהקדמה , כי קדמה דרך ארץ לתורה (ויק"ר ט, ג). ודבר זה נמשך כפי היצירה של אדם, שתמיד החכמה והשכל באים אחר הדברים שאינם שכלים לגמרי . וכך ראוי שיהיה האדם נוהג גם כן, שמתחלה ילמד דרך ארץ, שאין זה ענין שכלי, ואחר כך יקרב אל התורה השכלית, וזה 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' .

ומה שאמר 'שיגיעת שניהם משכחת עון', כבר התבאר זה בסוף פרק שלפני זה , וזה כי האדם כאשר הוא שלם מבלי חסרון, הוא מסולק מן החטא, כי החטא הוא חסרון באדם , ולפיכך אין ראוי שיהיה נמצא החטא באדם כאשר הוא שלם. והאדם כאשר הוא שלם בדרך ארץ וגם בתורה, הנה אינו חסר דבר, ומסולק מן החטא שהוא חסרון . אבל אם אינו בדרך ארץ, או שאינו בתורה, הרי הוא חסר תורה או שחסר דרך ארץ, ואחר חסרון נמשך חסרון . ולא כן כאשר הוא שלם בכל, אינו יוצא מידי שלימותו .

אך מה שאמר 'יגיעת* שניהם', דמשמע שתולה ביגיעה במה שעמל ויגע, נראה שרצה לומר כי ראוי שיהיה האדם עמל בשני חלקים אלו אשר יש באדם, כי יש באדם גוף ונפש . והתורה היא שלימות הנפש , ודרך ארץ מה שהאדם צריך לצורך גופו לפרנסתו , ושאר דברים . ואמר* כי כאשר האדם עמל בשני דברים, דהיינו בדרך ארץ, שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שהאדם עמל לשלימות נפשו, שהיא התורה, כמו שהוא דרך ארץ להשלים גופו, ואז לא נמצא העון, כי עמל שניהם להשלים את עצמו, והעון לחסר את עצמו . ולכך יגיעת שניהם דוקא, כאשר האדם עוסק בדבר שהוא להשלים את עצמו לגמרי , ודבר זה משכחת העון, שהוא חסרון לעצמו . אבל אין משכחת ממנו לעשות המצות* , שגם המצות הם השלמת עצמו . כך פירוש דבר זה, והוא נכון. אבל אין לפרש כמשמעו, כי מפני שהוא יגע בשני דברים אלו משכחת עון , אם כן אפילו אם יגע בדרך ארץ בלבד, או בתורה בלבד, גם כן יהא משכחת עון, כמו שאמרנו . ועוד, כי אי אפשר שיהיה האדם עמל תמיד, ואי אפשר שלא יהיה נח רגע בלא אלו שניהם , ויבא לידי חטא. אבל לפי הפירוש אשר אמרנו הכל נכון, שלא נקרא שהוא עמל להשלים עצמו רק על ידי שניהם, דהיינו דרך ארץ ותורה. כי אלו שניהם הם השלמת האדם, וכאשר האדם הוא עמל בשניהם, הוא עמל ויגע להשלמת עצמו, ומסולק ממנו החטא אף בשעה שאינו עמל באלו שני דברים, מכל מקום הנה הוא האדם שעמל להשלים עצמו, ולא יבא לידי חטא ועון, שדבר זה הוא הפסד עצמו . אבל אם עוסק בתורה בלבד, מאחר שאינו עוסק להשלים עצמו [ב]דבר שהוא לצורך גופו גם כן, אפשר שימצא חטא ועון, כי צריך לעסוק בהשלמתו של אדם שהוא כולל הגוף והנפש. וזהו האדם, שהוא מחובר מגוף ונפש, [אף שהוא] משלים עצמו בתורה, סוף סוף הוא אדם חסר, כאשר חסר מה שצריך להשלים גופו, ואחר הדבר החסר ימשך חסרון . ומכל שכן אם אינו עמל בתורה, שהוא השלמת נפשו, שזהו בודאי אדם חסר נקרא . אבל אם הוא עוסק בדבר שהוא השלמתו לגמרי, עד שהוא שלם בשני חלקיו, ואז הוא מסולק מן החטא והעון, אשר הם חסרון האדם. אפילו אם יש לו ממון הרבה ואינו חסר, אם אין עוסק בהשלמת עצמו, אינו משכח ממנו העון . וזהו שתולה ביגיעת שניהם.

ועוד יש לך לדעת, מה שאמר 'כי יגיעת שניהם משכחת עון', שתלה הדבר בעמל ויגיעה, וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה, ואין כאן עמל . ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין קו.) אמר רבי יוחנן, כל מקום שנאמר בו "וישב" אינו אלא לשון צער; "וישב ישראל בשטים" (במדבר כה, א), מה כתיב בתריה (שם) "ויחל העם לזנות". "וישב יעקב" (בראשית לז, א), מה אירע, מכירת יוסף (שם פסוק כח). "וישב ישראל בארץ מצרים" (בראשית מז, כז), מה כתיב (שם פסוק כט) "ויקרבו ימי ישראל למות". "וישב ישראל ויהודה לבטח" (מ"א ה, ה), מה כתיב (שם יא, יד) "ויקם ה' לשטן לשלמה". ובמדרש (ילקו"ש ח"א תשעא) מפרש עוד, "וישב ישראל בשטים", אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר (שמות לב, ו) "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק", עד כאן. ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם . וזה כי האדם שהוא בעמל*, הנה כאילו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו . ומי שאינו בשלימות בפעל, הנה עומד אל ההשלמה , ולא ימשוך אחר זה חסרון . אבל כאשר הוא יושב ונח, כאילו הגיע כבר אל ההשלמה , וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון , ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה . ואין דבר זה דומה כאשר האדם בעמל וחסר השלמה, והוא עומד אל ההשלמה, כי מאחר שהוא עומד אל ההשלמה, אין דבק בו חסרון .

ודבר זה רמזו בפרק חלק (סנהדרין צא:), דאמרינן שם יצר הרע מאימתי נתן באדם, ואמר שנתן בו משעה שיוצא ממעי אמו, דכתיב (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" , חסר כתיב , משננער לצאת מבטן אמו נתן בו יצר הרע. ומעתה יקשה לך, למה דוקא משיוצא לאויר העולם. אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו, כי יצר הרע הוא השטן הוא המלאך* המות, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (טז.), והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות, שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה, והכל הוא ענין אחד . ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם לאויר העולם, שלא נשלם, והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר, שהוא הפך ההויה, ולא ימצאו שני הפכים ביחד . אבל תכף שננער מבטן אמו, והוא נמצא בפעל בשלימות, ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר, שהוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המות, שדבק בכל הנמצאים .

כלל הדבר , כי היצר הרע והשטן אין להם כח על דבר שהוא עומד אל הויה. וזה אמרו (סנהדרין קו.) 'כל ישיבה אינו אלא צער', שכאשר האדם עמל בעצמו, וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפעל, וכל שאינו בשלימותו הוא מוכן ועומד אל ההויה ואל ההשלמה, ולא דבק בזה ההעדר, והוא השטן. אבל כאשר ישב האדם, וישיבה לאדם כאילו היה בשלימות בפועל, שהוא נח ואינו עומד אל השלמה, אז ההעדר הדבק בנבראים נמשך אחר זה, ולפיכך כל ישיבה אינו אלא צער . וכן מה שאמר במדרש (שמו"ר מא, ז) אין ישיבה אלא תקלה, כי נמשך אחר הישיבה* היצר הרע, אשר כבר בארנו שהוא יצר הרע הוא השטן שהוא נמשך אל הנבראים כאשר הם בהשלמה, וזה כאשר הוא יושב והוא נח. שהרי היצר הרע נתן באדם כאשר הוא בפועל. ולפיכך כאשר הוא בשלימות הוייתו, ונקרא אז 'יושב', ואז נאמר 'כל ישיבה אינו אלא תקלה' כמו שאמרנו. ומכל מקום התבאר לך מה שאמרו 'שיגיעת שניהם משכחת עון', כאשר האדם עמל בשני חלקיו, מסלקין העון, כי לא נמצא היצר הרע באדם כאשר אין אחד מחלקיו נמצא בפועל השלימות, ומסולק מן העון, כי אין יצר הרע מתגרה בו. ופירושו ברור הוא למביני מדע, כי בעל העמל מסולק מן החטא, שהוא עמל לצאת לפעל השלימות. וצריך שיהיו שניהם בעמל, כי אם אין שניהם בעמל, דהיינו לצאת לפעל מצד גופו כאשר עמל להשלים גופו בדרך ארץ, ולהשלים נפשו בתורה השכלית, ואז גופו ונפשו מסולק מן החטא, ומסולק מן היצר הרע, ולא יבא לידי חטא . אבל אם אין שניהם בעמל, סוף סוף ימצא היצר הרע באחד מהם , ולא יאמר בזה שהוא מסולק מן החטא.

ויש לך להבין בחכמה, כי אלו שני דברים שזכר, דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה, כנגד שני יצר הרע שברא הקב"ה, יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה . ועל ידי שהאדם בעמל* בדרך ארץ לצורך גופו, מסלק יצרא דערוה. ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה . והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה, ואין להאריך כאן יותר, כי נתבאר במקום אחר . אבל רמזנו עליהם להבין מעט מדבריהם, והנה עולה הכל לענין אחד .

ואמר "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה". רצה לומר, מפני שהוא אדם חסר, כי אין לו מלאכה המשלמת את האדם , ואם אין עם התורה מלאכה, דבר זה חסרון לאדם מה שראוי לו, וכל דבר שהוא חסר בעצמו אין קיום לו . ואמר 'שגוררת עון', וזה כי הדבר החסר ממה שראוי, נמשך אחריו עוד חסרון , והוא החטא, שאין חסרון יותר מזה . ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר "שמשכחת עון", רוצה לומר אפילו עון ששייך לבא, משכחת ממנו . ואם אין עם התורה מלאכה, אפילו עון שאין שייך לזה, גוררת ממקום אחר . ולכך אמר ש"סופה בטילה וגוררת עון" כמו שהוא לדבר שהוא חסר . ואם היו הרבה חכמים שלא היה להם מלאכה , היה להם משא ומתן, שהוא כמו מלאכה . או שכל כך חשקה נפשם בתורה, שהיה קיום לתורתם . ואין פירוש המאמר הזה רק כך , כי דברי חכמים בנוים על חכמה , וכאשר* האדם יעמיק בחכמה, לא יהיה לו ספק בזה .

ואמר 'וכל העוסקים עם הצבור וכו". חבר אלו שני דברים, דהיינו תלמוד תורה והעוסקים עם הצבור ביחד , כי הם מתדמים ומתיחסים. וזה כי התורה אינה כמו המצוה , שהמצוה כאשר הוא עושה המצוה, אינו מתעסק בדבר שהוא הכל כאשר הוא עושה המצוה, ולא שייך בזה הכל . וכאשר הוא עוסק בתורה, הוא קונה ענין כללי. וכל ענין השכלי הוא כללי, ואינו דבר פרטי, כמו שמבואר דבר זה . וזהו אמרם ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) שקול דבר אחד מן התורה ככל העולם כולו, שנאמר (משלי ח, יא) "וכל חפצים לא ישוו בה". הרי כל דבר מדברי תורה כללי הוא נחשב . וזה הפירוש גם כן (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור", כי המצוה שהאדם עושה הוא כמו נר, שהוא נר אחד פרטי. אבל התורה היא אור, שאין שייך ענין פרטי באור , כי הוא אינו חלק . ודבר זה עצמו הפירוש שלמעלה שמבואר בהקדמה , כאשר תבין , ואין להאריך בזה . ועוד כי אמרו (להלן פ"ה מכ"ב) 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה' . ולפיכך מחבר לזה 'כל העוסקים עם הצבור', דהיינו עם הכלל , [ד]אינו דומה למי שעוסק בדבר פרטי, שהרי זה מתעסק בדבר כללי .

ולפיכך אמר שיהיה כוונתו לשם שמים . שכאשר כוונתו לשם שמים, אז בודאי נאמר עליו שהוא מתעסק בדבר שהוא כללי . שאם אין כוונתו לשם שמים, הרי יוצא דבר זה מעסק הצבור, שהוא עסק רבים ששכרו גדול . כי כאשר כוונתו להתגדל ולהתפאר, אינו עושה לשם הצבור, שהם הכלל . אפילו אם היה כוונתו שיעשה לשם אלו האנשים שהם הצבור , אין זה שעושה אל הכלל מה שעושה בשביל אלו האנשים . רק אם יעשה לשם שמים, רצה לומר בשביל שיש להטיב עם הצבור מפני שהם כלל, וראוי להטיב עם הצבור שהם כלל . ודבר זה הוא לשם שמים, כי הוא השם יתברך עם הצבור . ולפיכך אמרו* במסכת שבת (קנ.) מפקחים על עסקי צבור בשבת. והיינו מפני שנחשב מילי דצבור* מילי דשמיא, והוא בכלל חפצי שמים שהם מותרים . וזהו שאמר שיהיה כוונתו לשם שמים, בשביל טובת הצבור, שהוא מילי דשמיא .

ואמר שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתן עומדת לעד . פירוש, כי האבות, שהם אברהם יצחק ויעקב (ברכות טז:), זכות שלהם מסייעתן כאשר מתעסקין בצרכי צבור. כי האבות הם אבות לכלל, ואינם נקראים אבות לפרט , כי הפרט יש לכל אחד ואחד אב בפני עצמו , אבל האבות אברהם יצחק ויעקב הם אבות הכלל . וזכות האבות עומד ומסייע לכל אשר הם אבות להם, כאשר הם צריכין . ולפיכך 'זכות אבותם מסייעתן, וצדקתן עומדת לעד' , כמו שהכללים הם עומדים לעד, ואין הכלל - שהוא הצבור - נחשב כמו הפרט, שהפרטים הם החולפים ומשתנים, אבל הכלל עומד לעד . אפילו אם זה הצבור שהיה עוסק עמו גם כן עבר וחלף, מכל מקום שם 'צבור' עליהם, שהוא הכלל, שהכלל מקוים ועומד במה שהוא כלל . ולפיכך אמר 'וצדקתן עומדת לעד', כלומר שיש לו זכות גדול, כיון שעושים טוב עם הצבור, שהוא הכלל, אשר הכללים מקויימים לעד. והנה זכות זה מתחיל מן האבות, שהיו האבות בתחילת העולם , ועומד לנצח. וזה שאמר 'שזכות אבותן מסייעתן, וצדקתן עומדת לעד', רוצה לומר כמה וכמה זכות גדול עושים, שהרי זכות אבות מסייעתן, וכאילו עושים זכות שמתחיל מן האבות, שהיו בתחילת העולם, ועומד הזכות לנצח, שכך הוא ענין הכללי שעומדים לנצח. ולכך העוסקים עם הצבור, מתחיל זכות שלהן מן האבות, ומגיע עד סוף כל הדורות, עד שעשו העוסקים עם הצבור זכות מתחלת העולם עד סופו . ואם היו מבינים מנהיגי ישראל הדברים האלו, בכל כחם* היו עוסקים עם הצבור לשם שמים, ולא לשם הנאתן .

ואמר אף שזכות אבותם מסייעתן כאשר הם מתעסקים בצרכי צבור , מכל מקום 'ואתם מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אתם', ולא מצד זכות אבות . ולא אמר 'והם מעלה אני עליהם כאילו עשו' , שהיה זה משמע שהוא חוזר על האבות, שזכר לפני זה שזכות אבותם מסייעתן, ומעלה אני עליהם כאילו עשו האבות דבר זה, שהרי זכותם גרמה כל זאת . אבל כשאמר 'ואתם', מדבר עם העוסקים עם הצבור, שמעלה עליהם כאילו הם עשו זכות גדול הזה, אף כי זכות האבות גרמה . וביש ספרים גרסינן 'ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה' . ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם, לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור, שהם רבים, ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם, כאילו עשיתם הרבה. אף כי לא עשיתם הרבה, סוף סוף לרבים עשיתם, וזכות הרבים הוא הרבה . ואמר 'ואתם מעלה אני עליכם' כאילו עשיתם אתם הדבר, אף כי זכות האבות מסייע לכם בזה, ושכר הרבה יש לכם על זה . ועוד יש לומר כי לכך אמר 'ואתם' , בשביל חוזק ההבטחה, שכאשר באים להבטיח את האדם, מבטיח אותו פנים אל פנים, כדי לחזק ההבטחה . וזהו 'ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה', כאילו עשיתם הרבה, כלומר מבטיח אני אתכם על זה הדבר.

ואמר זכות אבותם מסייעתן , כאילו היו האבות אבותיו* בפרט, כמו שיקראו 'אבותינו אברהם יצחק ויעקב' לכל ישראל , יקראו אבותיו של זה כאשר עוסק בצרכי רבים, דכיון שעוסק בצרכי רבים, נחשב כמו רבים . ודבר זה תמצא, כי כאשר נגלה הקב"ה אל משה בסנה, אמר (שמות ג, ו) "אנכי אלקי אביך אלקי אברהם וגו'", וכאילו היו האבות אבותיו של משה בפרט. ולכך היה סבור משה כי "אלקי אביך" היינו אלקי עמרם, עד שאמר "אלקי אברהם וגו'" . ואם כן למה אמר "אלקי אביך", רק מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שימאן משה רבינו ללכת בשליחות הקב"ה, שיאמר "מה אני כי אלך אל פרעה" (שם פסוק יא), אמר הנה אתה מתעסק בצרכי רבים, והאבות הם אבות למי שעוסק בצרכי רבים, כמו שהם אבות לרבים, ויהיה זכות אבות בסייעתך, כמו שאמר כאן 'שזכות אבותם מסייעתם'. ולכך אמר "אנכי ה' אלקי אביך וגו"'. והסיוע הזה, אברהם תומך ביד ימינו , ומסייע אותו הן בדבור הן במעשה של העוסק בצרכי רבים . יצחק דוחה ומכרית כל המקטרגים שהם משמאל , והמתנגדים אליו במעשה ההוא . יעקב מראה לו הדרך אשר ילך בו ואת המעשה אשר יעשה , כדכתיב (בראשית כח, כ) "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך עליה וגו'", והבן זה היטב .

גם יש לפרש כי לכך סמך לזה 'וכל העוסקים עם הצבור' , רוצה לומר אף על גב כי אין זה רק דרך ארץ, שהוא מתעסק בתקון צרכי רבים, ונחשב זה דרך ארץ , ועם כל זה שכרו גדול ביותר. ומפני שאמר לפני זה 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', שמשבח דרך ארץ, אמר ואם עסק צבור הוא הדרך ארץ שהוא עוסק בו, שהוא פקוח רבים מה שהוא לצורך חיותם , שכרו הרבה יותר.