דרך חיים א:יג

ומפני שבעל מדה זאת, האוהב שלום ורודף שלום, מדה שלו שפלות וענוה. כי הרודף שלום בין איש לחבירו צריך שילך אליו , כי אין בעל המחלוקת הולך אחריו . ואם אינו שפל רוח, יאמר כי אין זה כבודי להשפיל עצמי ולרדוף שלום בין איש לחבירו . וכל שכן אהבת הבריות, שדעתו קשורה בבריות עד שיהיה שלום בין כל הבריות . ומדה זאת הפך בעלי שררה, שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשר עמהם, אבל דעתם נבדל מהם, כי אינם נחשבים בעיניהם . כמו שדרך כל בעלי השררה, שהם לעצמם, ואין להם עירוב עם הבריות . ובודאי הלל מפני ענותנותו, שהיה בעל ענוה כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת לא.) , הזהיר בדברים אלו, כי כל הדברים אלו הם ממדת הלל, שהיה עניו, ולפיכך הזהיר באלו המדות, שהם מדות הענוה . והוא הפך בעלי השררה . ולפיכך סמך אחריו 'נגד שמא אבד שמיה' . והרמב"ם ז"ל פירש (כאן) "נגד שמא" - כאשר תראה אדם ששמו נמשך ביותר, אז "אבד שמיה", רוצה לומר תדע כי קרוב שמו להיות נאבד . ולפי זה הוא על דרך (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון" , וזה "נגד שמא אבד שמיה" . ויראה כי פירוש "נגד שמא אבד שמיה", כי השררה נקראת "נגד", כמו "נגיד על עמו" בכל מקום . ואומר 'נגד' שמא של השררה , המורה לשון זה המשכה וקיום . אבל אין השם הזה ראוי לה, כי "אבד שמיה", כמו שהתבאר למעלה כי גורם לו לבעל השררה האבוד, כמו שאמרו (פסחים פז:) אוי לרבנות שמקברת את בעליה . ולא אמר 'נגד שמא אבד שמא', או 'נגד שמיה אבד שמיה' , כי כך רוצה לומר; שם השררה הוא 'נגד', ואין זה השם ראוי לה . אבל השם המיוחד לה לגמרי, ראוי שיהיה שמה של השררה נקרא 'אבד', מאחר שבעל השררה נאבד על ידי זה . ויש לפרש 'אבד שמיה' קאי על בעל השררה, דשייך לומר 'שמיה' . ורוצה לומר כי אין ראוי שתקרא השררה 'נגד', שהיא לשון המשכה, כי שמיה של בעל השררה הוא 'אבד'. וכיון דשם בעל השררה 'אבד', אין ראוי שתקרא שם השררה 'נגד', שהוא לשון המשכה. ויש שגורסין 'נגד שמא אבד שמא' באל"ף , רוצה לומר כי לא יקרא שמה בישראל 'נגד', רק 'אבד' , וכמו שאמרו (פסחים פז:) אוי לרבנות שקוברת את בעליה, כמו שהתבאר למעלה.

ויש לך לדעת עוד מה שהרבנות קוברת בעליה , כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך, שהוא "אלהים חיים" (ירמיה י, י), ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם . והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך . אבל הבעל השררה שהוא המושל על האחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר , אינו מקבל הקיום והחיים . כי אל החיים ראוי הקבלה, שצריך שיהיה מקבל החיות אשר השם יתברך משפיע תמיד לאדם, ואין האדם מקוים רק בו יתברך, ועצם החיות בעצמו הוא הקבלה שמקבל חיות . ולפיכך השם יתברך נקרא (תהלים לו, י) "מקור חיים", כי המקור משפיע תמיד , כן השם יתברך משפיע החיים תמיד לבני אדם, כמו המקור הזה . ולפיכך כל אשר הוא משפיל עצמו, הוא מקבל הקיום מן השם יתברך, אשר בו נתלה הכל. אבל הרבנות והשררה אין עושים עצמם מקבל, רק עושה עצמו מושל באחר, ולפיכך אין ראוי אל החיות, כמו שאמרנו למעלה . ואין להאריך, כי יתבאר בסמוך עוד .

ומה שאמר "דלא מוסיף יסיף" . כי התורה הפך השררה, כי על ידי התורה של האדם הדביקות בו יתברך , וכמו שבארנו זה במקומו באריכות . ולפיכך נאמר על התורה (ר' דברים ל, כ) "כי היא חייך ואורך ימיך" . והרי התורה בשביל זה הפך השררה לגמרי, כי התורה עצם החיים . ולפיכך מאן "דלא מוסיף יסיף, ודלא יליף קטלא חייב". פירוש, אם אינו מוסיף להיות עמל בתורה, הוא יסיף מן העולם*, כלומר שמת קודם זמנו. וזה כי כבר התבאר, כי האדם שנקרא שמו "אדם" על שם שהוא מן האדמה (ב"ר יז, ד), שהיא בעלת חומר , ודבק בחומר האדם ההעדר כמו שהתבאר למעלה , ועוד יתבאר בכמה מקומות . ולפיכך צריך האדם להוסיף בתורה השכלית, שהיא* הפך החומר, והיא חיותו של אדם . וגם שעל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות , כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך , ולפיכך בתורה יש החיים . וזהו "דלא מוסיף יסיף", ופירוש דלא מוסיף, שאינו יגע ועמל בתורה, אף על גב שלמד התורה, רק שאינו עמל בדבר, ואינו מגביר השכל על החומר שדבק בו ההעדר , ולפיכך הוא יסיף . ומאן דלא יליף, פירוש שאינו לומד כלל , חייב בדין קטלא. כי מרחיק עצמו מן התורה, ואדם כזה מתנגד אל התורה , ומביא אליו המיתה, לפי שמרחיק עצמו ממנה . וכך אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פח:) נמשלו דברי תורה לנגיד, דכתיב (משלי ח, ו) "שמעו כי נגידים אדבר". מה נגיד זה יש בידו להמית ולהחיות , אף דברי תורה יש בידם להמית ולהחיות . והנגיד ממית בכח המשפט , ולכך אמר 'קטלא חייב', רוצה לומר במשפט, מפני הרחקתו מן התורה . ועוד יתבאר .

וקבע אלו שני* דברים ביחד, דהיינו "נגד שמא אבד שמיה", וגם "דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב" , וכך הם בפרק הרואה (ברכות נה.), אמר רבי יהודא, ג' דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם; מי שנותנין לו כוס לברך ואינו מברך, ומי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, והמנהיג עצמו ברבנות . מי שנותנין לו ספר לקרות ואינו קורא, שנאמר (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך". וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתיב (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכך" . והמנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי אבא בר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם אחיו , שהנהיג עצמו ברבנות, עד כאן. הרי כי זכרו ג' אלו דברים ביחד; נותנין לו ספר תורה לקרות*, וכוס של ברכה לברך, ומנהיג עצמו ברבנות. כי שלשה דברים אלו שצריך אל החיים ; כי מן השם יתברך בא החיים אל כל חי , ועל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שאמרנו כמה פעמים, ובשביל כך מקבל החיים . והאדם הוא שמקבל החיים . וכאשר הוא מרחיק מאחד מהם מקצר ימיו ושנותיו של אדם. וכאשר נותנין לו כוס לברך ואינו מברך, מרחיק עצמו מן השם יתברך, אשר מאתו שפע הברכה . ורש"י פירש (ברכות נה.) שנאמר (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך", דהיינו כשנותנים לו כוס לברך ואינו מברך את בעל הבית, ולפיכך מרחיק את עצמו מן הברכה . ולפי דעתי בחנם פירש כך, דאף אם אין כאן בעל הבית, ואוכלים משלהם, נמי קאמר, דלא איירי התם בבעל הבית . אבל פירושו כיון דכתיב "ואברכה מברכך", מכל שכן מי שמברך להקב"ה שהוא מתברך . וכאשר נותנים לו כוס של ברכה לברך, והוא מרחיק עצמו מן השם יתברך, אשר מאתו הברכה, ולכך מקצר ימיו. והתורה אשר על ידה הדביקות בו יתברך, והיא כמו אמצעי בין הקב"ה ובין האדם , עד שעל ידי התורה מקבל החיים . וכאשר ירחק מן* התורה שעל ידה הדביקות בו יתברך, מקצר ימיו ושנותיו של אדם. והמנהיג עצמו ברבנות, אינו רוצה להיות מקבל משפע החיים, כי המנהיג עצמו ברבנות עושה עצמו מושל באחר לפי שררתו ורבנותו, ואינו עושה עצמו מקבל, כי הקבלה שייך למי שהוא משפיל עצמו, וכמו שהתבאר דבר זה למעלה . ולכך אלו שלשה מקצרין ימיו של אדם .

ואמר עוד ודאשתמש בתגא חלף . בגמרא בפרק בני העיר (מגילה כח:), תנן התם, ודאשתמש בתגא חלף. תני ריש לקיש, והמשתמש במי ששונה הלכות , עד כאן. ופירוש זה כי לכך חלף מן העולם, מפני שהתורה יש לה קדושה אלהית, כמו כל דבר שהוא קודש ששם שמים חל עליו . והנהנה מדבר ששם שמים חל עליו, דינו כמו מי שנהנה מן הקדשים , וחייב מיתה . והטעם שהוא חייב מיתה, כי האדם שהוא בעל גוף וחומר, ואין ראוי שיתחבר האדם הגשמי* אל הדבר שהוא קודש ונבדל מן האדם, והוא חלק שמים . וכמו* שתמצא כי כאשר מתחבר האדם אל העליונים אשר אינם עם הגוף יבא לו המיתה, כמו שאמר (שופטים יג, כב) "אלהים ראינו נמות", כי אין לאדם גשמי מציאות עם הנבדלים . וכך כאשר האדם הוא מתחבר להיות נהנה מדבר שהוא חלק שמים*, חייב מיתה. ולכך קאמר 'ודאשתמש בתגא חלף', שהתורה היא שכלית ונבדלת מן האדם שהוא בעל חומר, ואין לאדם בעל חומר מציאות עם התורה . לכך אמר 'דאשתמש בתגא חלף' , כי על ידי כתר מלכות שהוא בראש המלך, הוא נבדל מן העם, כמו שידוע מענין המלך . וכן התורה היא השכל שבראש האדם, והוא שכל נבדל . לכך נקראו תלמידי חכמים 'מלכים', כדאמרינן בגיטין (סב.) מאן מלכי רבנן, שנאמר (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו" . ודבר זה גורם שהנהנה מן התורה, הוא השכל הנבדל, חייב מיתה . ובמסכת נדרים בפרק קונם יין* (סב.), רבי טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות , אחתיה בשקיא ושקליה ואמטיה למשדיה בנהרא . אמר, אוי לו לטרפון שהרגו ההוא גברא . שמע ההוא גברא, שבקיה וערק . אמר רבי אבוה אמר רבי חנניה בן גמליאל, כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה , אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה , דאמר רבי אבא בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם. ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו* חול, נעקר מן העולם , דכתיב ביה (דניאל ה, ל) "בלילא קטיל בלטשצר", המשתמש בכתרה של תורה, שהיא קודש לעולם, על אחת כמה וכמה, עד כאן. הרי המשתמש בדבר שהוא נבדל קודש, מאחר שאין לו חבור עמו הוא נדחה ונעקר מן העולם. כי שני דברים אשר אין להם חבור יחד, אם הם מתחברים, הפחות נדחה, שאין לו מציאות עם הנבדל .

ויש לשאול , מי דחקו לריש לקיש (מגילה כח:) לפרש 'המשתמש בתגא חלף', זה המשתמש במי ששונה הלכות, ולמה לא פירש כמשמעו, כמו הא דאמר רבי יוחנן (נדרים סב.) המשתמש בכתרה של תורה . ורבי יוחנן מה הוצרך לאשמועינן התם, מתניתין היא 'המשתמש בתגא חלף'. אבל לכך מפרש ריש לקיש 'המשתמש במי ששונה הלכות', דאילו בכתרה של תורה ממש, זהו נעקר מן העולם, כדיליף מן בלטשצר. וזהו חמור יותר, שנעקר מן העולם בכח, ובא אליו המיתה פתאום, כמו שבא על בלשאצר ביה בלילא. אבל 'חלף' אינו כל כך בכח ובחזקה . לכך מפרש המשנה דאשתמש בתגא חלף היינו שמשתמש* במי ששונה הלכות, אבל לא בכתרה של תורה עצמה . וקבע זה בכאן , מפני שאמר "נגד שמא אבד שמיה", ואמר כי הפך זה התורה, "דלא מוסיף יסיף" . ובא לומר עוד כי אין עיקר השררה מי שנוהג ברבנות, אבל עיקר השררה היא כתרה של תורה, ודבר זה נקרא שררה, לא שררה אחרת , שהרי המשתמש בתגא של תורה חלף מן העולם , ואם כן כתר זאת היא כתר של קדושה על כל הכתרים . ואפשר כי אלו דברים שייכים זה לזה; "דלא מוסיף יסיף, ודלא יליף קטלא חייב, ודאשתמש בתגא חלף", שכל מי שחוטא ופוגם בתורה , העונש על זה הוא המיתה. שכך הם הדברים אשר הם עליונים במעלה, שהחטא בהם מביא המיתה . ופירוש זה נכון, ולכך נסמכו שני דברים אלו ביחד .