דרך פקודיך צט

העגל חזרה וע"י קיום מצות התורה ועסק התורה ובפרט בגלות המר (שעסק התורה ומצוה הוא מתוך יסורין ולחץ ועוני ודחקות) פיסקת הזוהמא מעט מעט עד שנזכה ב"ב שהש"י יבער לגמרי הרוח טומאה מן הארץ והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע קיימים בגוף ונפש והנה תתבונן שבחי' עץ הדעת טוב ורע שאלולי לא אכל אדם מעה"ד טו"ר לא הי' בדעת האדם ושכלו שום רע רק היו הדעת והשכל טוב גמור ולא היה יודע האדם רק טוב היינו עבודת יוצרו ותורתו ומצותיו והנה (מי שחלק לו השם בבינה וטועם מעץ החיים יבין וידע כי) הדעת הוא קיום כל המדות כנודע. ויובן בשכל כי א"א שתתיילד באדם שום מדה דהיינו יראה ואהבה וכיוצא אם לא שישיג הענין מקודם בדעתו ושכלו. שיש לו לירא מזה הענין להיותו דבר מאויים או שמתבונן שהוא דבר נאהב ויש לו לאהבה את הדבר הזה וע"כ תראה הקטן שיש לו דעת דקטנות הוא יירא מדבר שאינו מאויים כמו התרנגול וכיוצא. ולא יירא מחרב שלופה ביד גבור ויאהב דבר המרוחק כגון חתיכת זכוכית וסכין ולא יחוש שיגיע לו נזק מזה ולא יאהב מעדנים הניתנים לו לטובתו כי דעתו קצר וקטן וכן בכל ענייני המדות יבין וישכיל האדם איך עניינם בקטנות בבלי דעת דגדלות וכל מה שיתגדל האדם ותתגדל דעתו יבין שזה הדבר מאויים וזה אינו מאויים וזה נאהב וזה אינו נאהב והמשכיל יתבונן זה ואלו לא חטא האדם הי' דעתו בתכלית הגדולות (בטבעו) שלא הי' יודע כלל משום רע בעולם והיו מדותיו רק לטוב ביראה לירא רק מהבורא ית"ש ולא לירא מהדבר המנגד לתורה ובאהבתו לאהבו ית"ש ולא לאהוב דברים שפלים זנות וממון וכיוצא. ולפארו וכו' ולא היו מדותיו נוטים לשום דבר עולמיי הנה האלקים עשה את האדם ישר בדעתו וצוהו לעצור ברוחו שלא לאכול מעה"ד אשר בו היו סגולות מעורבים טו"ר בגזירת היוצר אשר יצר בחכמה העץ הזה בסגוליי הזה לתכלית מה בחכמתו והנה האדם לא היה עוצר ברוחו ואכל מעץ הדעת הזה נמשך אחר הדעת המעורב ונקטן הדעת להיות יודע ברע וממילא מתיילדים המדות יראה ואהבה וכיוצא לדברים עולמיים גופניים חומריים ומפסידים ואוהב הדבר המפסיד כגון זנות ורבות התאוה בגשמיות ויירא מדברים עולמיים ויתפאר בגאותו וזדון לבבו ורוב עשרו וחכמתו וגבורתו וכיוצא יבין המשכיל והנה במשל הקטן שזכרנו שיש לו דעת דקטנות אזי מוכרח אביו ללמדהו דעת ויתרון הכשר חכמה ויכנו וייסרנו להשליך מידו הסכין וזכוכית (הנאהבים לו לדעתו הקטנה) לבל יגיע לו היזק וכן שלא יאכל ויאהב הדברים המפסידים ולא יתיירא מהתרנגול וכיוצא והנה הילד אינו מבין וחושב שהוא אסור בגלות אצל אביו מחמת שאינו מניחו להשתמש במדותיו ודעתו כרצונו אבל הגדול המשכיל יבין שהוא רחמנות וחסד מאביו לבל יגיע לו הפסד והיזק כמו כן נתן הש"י התורה לישראל ובה קדשנו במצותיו וצונו ככה וככה תעשו ותאהבו וככה אל תעשו כי זה הפסדו אעפ"י שאנחנו אינם מבינים ונראה בדעתינו שמאד היו נתוק וערב לחיכנו לעשות את אשר מנענו הש"י וכן בהיפך לבלתי עשות את אשר צונו אבל אנחנו מחוייבים לידע ולהודיע כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקינו מייסרינו והוא היודע הטוב לנו ולנפשותינו והנה כמו הנער המוכרח מתחילה בגזירת אביו להתנהג בכל ענייניו כנ"ל ואח"כ יתגדל ויתרחב דעתו וידע בטובות אביו ובאם לא שמע לעצת אביו בזדון לבבי בקטנותו יגיע לו הפסד ח"ו ולא יגיע לגדלותו כמו כן אשר נתנהג עפ"י התורה בהכרח כאשר צונו ה' אלקינו יתגדל שכלינו ודעתינו ונצא מכלל זוהמת עה"ד טו"ר ונבין הטוב ונשליך הדעת הרע לטוב לנו כל הימים ובהיפך ח"ו לא זכה האדם לגדלות המוחין והדעת והנה ברבות בני אדם ע"פ תבל רובם ככולם לא ידעו את ה' והלכו אחרי ההבל אחרי הדעת הרע ומדות הרעות והשתמשו במדותיהם רק בחמדת העולם ותענוגיו כנודע ובאו לכלל ההפסד כמשל הקטן שזכרנו ע"כ נפסדו