דרך פקודיך כג

וישמור רגליו מלכד גם אנחנו בעניינו נציין עוד איזה פרטים את אשר תמצא ידינו בדברי חז"ל כגון

(כב) אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז ימלא שחוק פינו הנה לפי מש"ל דכ"מ שאמרו אסו"ר העובר לדבריהם עבריין נקרא ואפשר פסול לעדות מדבריהם ובפרט דאפשר הוא לאו מדברי קבלה דאסמכוהו אקרא והנה לכאורה יש מקום לשואל לשאל דאמרו שם בגמ' אמרו עליו על ריש לקיש שלא מילא שחוק פיו מכי שמעה מרבי יוחנן והנה אם דינא קאמר ר' יוחנן מאי רבותי' דריש לקיש. ומה שנ"ל בזה דהנה השחוק לאדם הוא לפעמים בהכרח כשרואה הדבר המרחב הלב יבא לשחוק בהכרח רק האדם המרגיל א"ע מנעוריו שלא יבא לשחוק שוב לא יתרחב לבבו כ"כ לבוא לידי שחוק אפילו אם יראה גמלא רקדא בקבא כידוע כ"ז בטבע והנה הא דאמר ר' יוחנן אסור לאדם למלאות שחוק פיו וכו' ודאי הכוונה כשעושה כן ברצון אבל אם נזדמן לו הענין בהכרח אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו רק בודאי מחוייב האדם להרגיל א"ע שישוב לו לטבע שלא יבא לידי שחוק אפי' בהכרח והנה ריש לקיש קודם ששמע מר"י לא ידע מהאיסור וא"כ לא הרגיל א"ע עד היום וסיפר רבותא דריש לקיש שכ"כ היתה מורא שמים שמעת ששמע האיסור מר' יוחנן לא מילא שחוק פיו אפילו בהכרח שלא הכריחתהו הטבע כי הטבע בטלה אצלו לגודל מורא שמים

נ"ל

(א) הקדמה ז' בענין הרהורי עבירה אמרו חז"ל מחשבה רעה בישראל אין הקב"ה מצרפה למעשה לבד ממחשבת ע"ז והנה יש להתבונן בזה דכ"ע ס"ל דהרהור זנות אסור מדאורייתא לא מיבעיא לרמב"ן ורבינו יונה וס' חרדים דאפקי' לי' בלאו ונשמרת מכל דבר ר"ע שלא יהרהר ביום וכו'. אלא אפילו לרמב"ם אפקי' לי' מלאו שבכללות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ולכ"ע מדאורייתא הוא בלאו. וא"כ דינו ככל הלאוין. בענין התשובה. בארבע חילוקי כפרה שהי' ר"י דורש והאיך אמרו שאין הקב"ה מצרפה למעשה. ועוד קשה דאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מפבירה (הגם דרש"י ז"ל נראה דהרגיש בזה ופירש בזה דהרהורי עבירה קשין להכחיש הגוף יותר מעבירה עצמה) ועוד דרשו רז"ל בפסוק טוב מראה עינים מהלך נפש. טוב (ליצה"ר כן פרש"י) מראה עינים באשה יותר מאותה מעשה עצמה. והנה מראה עינים מחשבה הוא (והנה סבור הייתי לפרש דהכוונה דמחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. רצ"ל. באם חשב בעבירות הזנות. ואח"כ ח"ו פעל במעשה ע"י המחשבה והי' לפי הנראה מהראוי לחשוב זה לשני עבירות בכף מאזנים של יוצר בראשית. כיון שהמחשבה הוא לאו בפ"ע והמעשה הוא עבירה בפ"ע אעפ"כ לא יתחשב רק לעבירה אחת. וז"ש שאין הקב"ה מצרפה למעש"ה שעושה ע"י המחשבה ההיא אבל כשלא גמר המעשה ונשארה אצלו עבירת המחשבה. אעפי"כ לעבירה בפ"ע יחשב. אבל לפי"ז יקשה לנו מגמ' חולין דקאמרי שם. הרי שאמר לו אביו הבא לי גוזלות וכו' היכן אריכות יחיו וכו' (והשיבו ע"ז) דלמא מהרהר בעבירה הוה (ופריך) דהרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפ' למעשה. והנה לפמ"ש אינה קושיא כלל והנראה לי בזה דמדותיו של הקב"ה הם חדה כנגד מדה ובאיז' ענין שחטא באותו ענין מביא עליו העונש וכן התשובה מוכרחת להיות באותו ענין ובאותו אבר שחטא כגון רגלי' ממהרו' לרוץ לרעה ירוץ לבה"כ ולבהמ"ד וכו' (חסר) ולפי"ז יצא לנו דבאמת מחשבות רעות עבירות חמורות המה. ונכון לפרש הגמ' כפשוטו הרהורי עבירה קשין מעבירה. כי יוכל להרבות חטאים באין מונע כמו במעשה דצריך כלים מוכנים. וגם עוזב כמה פעמים המעשה מחמת הבושה מבני אדם ויראה מהם משא"כ במחשבה. וכן הא דאחרו רז"ל ודרשו ע"פ טוב מראה עינים וכו' יצדק שפיר לפי הנ"ל אך לענין התשובה יצא לנו מזה דתשובת האדם על המחשבה הוא תשובת המשקל תספיק לו ג"כ המחשבה עיין בפרמ"ג בפתיחה הכוללת לאו"ח הרהור טוב מבטל (ומכפר) על הרהור רע וכתב שם עוד