דרך פקודיך כא

דבריהם אקרא סבי"ב רשעי"ם יתהלכון העושה כן פסול לעדות הגם דנ"ל דאינו לוקה מרדות דהוא רק דבר הנאסר משום דרכי מוסר כדו בר קיימת וכו' ונראה ככופר וכו' ובאמת אינו כופר אעפי"כ כיון דקראוהו חז"ל רש"ע פסול לעדות כמו שפסק בש"ע בהמגביה ידו על חבירו להכותו דפסול לעדות כיון דנקרא רש"ע הגם דלא מצינו לזה חיוב מרדות מדבריהם

(יב) וכן האוחז באמה ומשתין באופנים שאסרו חז"ל עיין בפוסקים הנה קראוהו חז"ל רש"ע באמרם מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה אחת רש"ע וכו' (ואעפי"כ הנני מסופק בזה דאפשר באמרם שע"ה אח"ת הכוונה דאינו מיקרי רש"ע רק באותה שעה אבל אח"כ כיון שלא אירע לו דבר רע באוחזו לא יכונה לרש"ע וצ"ע)

(יג) וכן ענ"י (לאו דוקא דה"ה עשיר עיין בפוסקים) המהפך בחררה ובא אחר וקנאו רש"ע מיקרי לדברי חז"ל

(יד) וכן לוה רש"ע ולא ישלם אפילו באופן דאין מכין אותו מ"מ דכשיודעין הב"ד דיש לו ואינו משלם מכין אותו מרדות עד שתצא נפשו כמו פשה סוכה ואינו עושה (דג"ז מרדות מיקרי כאשר יתבאר אי"ה) אלא אפילו כשאין יודעין הב"ד שיש ט דאינן מכין מ"מ אעפי"כ העד המעיד עמו אם יודע שיש לו ואינו משלם אסור להצטרף עמו וכן הוא בעצמו שיודע שבשעת ראיית העדות הי' בכלל לוה ולא ישלם הנה הי' אז רשע ואסור להעיד ועוד יתבאר אי"ה הפרט הזה דבשעת ראיית העדות. את הנלפענ"ד

(טו) מסתפקנא בהקורא לחבירו רש"ע ובאמת אינו רש"ע דקיי"ל כל הפוסל במומו פוסל אם יופסל לעדות דנהי דלא מכריזין עליו כדמשמע בקידושין בהך עובדא דר"י ור"נ אעפי"כ למיחש מיהא מיבעיא כדמשמע שם ונראה דודאי נהי דהב"ד אין מחמירין לחוש לזה אבל העדים בעצמם ודאי צריכים לחוש

(טז) עוד אדברה וירוח לי דנ"ל דאפילו במקום שלא חייבוהו חז"ל מ"מ וגם לא קראוהו רש"ע הנה יש מקומות ופרושים שיפסל לעדות דהנה לפי הנחות כנ"ל דבכ"מ דמיפסל מדאורייתא כשנקרא רש"ע מדאורייתא הנה בכיוצא בזה מיפסל מדרבנ"ן בעברו אמילי דרבנן והנה מן התורה אינו מפורש שיקראו לו רש"ע רק במחוייב מלקות והי' אם בן הכות הרש"ע ובמחוייב מיתות כגון כריתות ומיתות ב"ד אשר הוא רש"ע למות. אבל בזולת זה לא יקרא לו רש"ע והנה חזינן גם בלאוין שאין בהם מעשה ולא שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא מצינו לו בתורה בתואר רש"ע ואעפי"כ מיפסל לעדות מכח כש"כ ממחוייבי מלקות (והטעם דהתורה פוטרתו ממלקות הוא משום חומר העון כמש"ל בשם הרב הפרמ"ג) וא"כ בכיוצא בזה נלמוד במילי דרבנן דיש כמה דברים דחז"ל לא חייבוהו מרדות אבל נראה מדבריהם שם בגמ' דהוא משום חומר שהחמירו בזה מאד וא"כ מיפסל לעדות ואציג לך פרט אחד בזה כגון הא דאמרו חז"ל בברייתא ברכות כדי שלא יבא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעה וכו' ואישן קמעה ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבה"כ או לבהמ"ד אם רגיל לקרות קורא וכו' וכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה הנה נראה דלא חייבוהו בזה מרדות וכן נראה דעת הרמב"ם דלא הוה שתיק מלפרשו והטעם נ"ל כיון דפירשו בכאן חז"ל ואמרו כ"ל העוב"ר עד"ח וכו' נראה דלא הספיק לו עונש מרדות רק החמירו בדרבא מיני' וזה הוא באפשר קושיות הגמ' לשם דהקשו מאי שנ"א בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה וכו' רצ"ל ולמה לא תסגי לי' במרדות ותירצו שאני הכא דאיכא אונם שינה וכצ"ל פ"כ החמירו בעונשו דלא יכופר עונו במרדות עד שישוב א"ל י"י וירחמהו ויחייהו עיי"ש ותבין הדברים ממילא לפי זה מכש"כ דמיפסל לעדות הגם דלא חייבוהו מרדות ולא קראוהו רש"ע. הבן הענין: