דרך פקודיך קנב

ערבית אבל אם התפלל' כבר יצאה י"ח המצוה מדאורייתא ואתי דרבנן ומפיק דרבנן וכ"כ הרב בעל אליהו רבא הנה לפי מש"ל לשני התרוצים לא נהירא לי הך פיסקא ואין לסמוך ע"ז כן נ"ל

חלק

המחשבה

(א) ודאי צריך לכוין לקיים המ"ע דאורייתא זכור את יום השבת לקדשו (ומה שהוסיפו חז"ל על הכוס דוקא לא תסור שאל אביך וכו') אם לא כיון לשם מצות בוראו הנראה דצריך לחזור ולקדש ולהבדיל כיון דהוא מ"ע דאורייתא וצריכה כוונה ובפרט מ"ע שבדיבור ואפשר שיוצא בהזכרת שבח שבת אח"כ באיזה אופן שירצה בלא ברכה כי הנוסח אינו מדאוריי' (ועמש"ל בחלק הדיבור מקום הספק בזה וחלקי הסותר וצ"ע ע"כ באם אירע לו שלא כיון יחמיר לשמוע קידוש והבדלה מאחר לצאת י"ח)

(ב) לפי מה שמבואר כמה פעמים במצוה שטעמ' מבואר בתורה צריך לכוין גם הטע' הנה גם בכאן טעם מבוא' בתורה כי ששת ימים עשה וכו' וינח ביום השביעי והוא הזכרון למ"ב והנה לכאורה י"ל דהטעם קאי אדסמוך לי' היינו הל"ת לא תעשה כל מלאכה וכו' כי ששת ימים וכו' וינח ביום השביעי אבל כד מעיני' שפיר שסיימה התורה באמרותיה הנעימים ע"כ ברך י"י את יום השבת ויקדשהו הנה סימי' ויקדשהו במאי דפתח בי' קרא זכור וכו' לקדש"ו ע"כ הנראה דהטעם קאי על העשה ועל הלאו והכוונה בפירוש הטעם לפי פשוטו נ"ל פירושן של הדברים כך הוא ששת ימים עשה י"י וכו' וביום השביעי לא עשה לזכר זה ברך י"י את יום השבת שיהי' הברכה בו בפרנסת הברואים מבלי מלאכה וסוף הטעם וינח ביום השביעי הוא טעם לקידוש בדברים כי וינח הוא פועל יוצא לאחרים (מדלא אמר ונ"ח ביום השביעי) שבשבת ניתן השפעת המנוחה לכל באי עולם ע"ד שאמרז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה והכוונה כח החיות והקדושה המקיימת כל הנבראים היינו צורת כל הנבראים אשר השי"ת שולח עזרם מקוד"ש הוא החכמה העליונה הנק' קודש מעולם הנבדל וכל הנבראים הם כגולמים מבלי צורה עד שתבא בהם הרוח הקודש בבחי' ואתה מחיה את כולם וכיון שבשבת ניתן כח הקודש לכל הנבראים כדמיון האדם הקורא לחבירו שיבא אליו א"כ הוא הטעם להעשה ולהלאו כי רישא דקרא כי ששת ימים וכו' הוא טעם ללא תעשה כל מלאכה והוא הנשנה אח"כ בפסוק ע"כ ברך יי את יום השבת להיות בו הברכה מצוי' מבלי מלאכה וסיפא דקרא וינח ביום השביעי הוא טעם להמ"ע לקדש בדברים והוא הנשנה בפסוק על כן וכו' ויקדשהו והבן הדברים וכן הוא הפירוש במעשה בראשית בפ' ויכולו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היינו שלא עשה בו מלאכה כביכול כמו בשאר הימים וישבות (הנה לא אמר ושבת רק וישבות פועל יוצא לאחרים) ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' שנתן והשפיע כח השביתה והקיום מכל מלאכתו הנה לפירוש הזה מהראוי לומר לכל מלאכתו אבל רצ"ל שקודם השביתה ומנוחה שהוא הצורה והקיום המעמיד כל הנבראים כביכול הי' מהראוי לו ית"ש שלא לשבות ממלאכה כי אין קיום לנבראים ומן הצורך שוב לחדש בטובו אבל כשהשפיע כח השביתה ניתן להם כח הקיום ידבר המעמד ושיעור הכתוב יישבו"ת ביום השביעי שהשפיע ונתן כת השביתה והקיום לתוך יום השביעי יותר מכל מלאכתו אשר עשה שלא ניתן להם כח המנוחה והקיום כמו ביום הזה שמקיים בכח שביתתו כל הנבראים שכל הנבראין נתונים תחת הזמן הנברא והנה ימי החול הם חומר הזמן והשבח צורת הזמן והצורה מקיימת החומר והבן וזה שסיים ויברך אלקים וכו' היינו שברכו שיתברך מבלי מלאכה ותהי' פרנסת שומר שבת ומלאכתם נעשית מאליהם ויקדש אותו לקראו קדש ולקדשו בדברים וחזר ופירש הטעם כי בו שבת מכל מלאכתו