דרך פקודיך קלא

(זה ג"כ נכלל בעיקר הי' הידיעה והשגחה ובעיקר הי"א שכר ועונש ובעיקר הה' לו לבד ראוי להתפלל וכו' שעושין שליחותו כל הבריות ובכל עושה הש"י שליחותו וכו' והן מוסרין עצמם למיתה לקיים מצותו כמו שראינו ענין הצפרדעי' וכו' וכש"כ האדם שחייב למסור וכו' (הנה הוא נכלל בהמדובר מקודם שאין דבר מקרה רק בכל עושה השי"ת שליחותו וענין מס"נ הנה הוא בכלל מצות התורה וכיון שיש תורה מן השמים הנה הוא עיקר הח' מחוייב האדם לעשות כתור') שאינו חפץ בהשחתת עולם ולא באבדת הרשע אלא רצונו שישוב ויחי' ראי' מכמה התראות שעשה לפרעה (נכלל בעיקר הד' קדמון לכל והוא ברא הכל להיטב דוקא והבן שיש מציאת לשדי' ולמעשה כשפים שנאמר ויעשו כן החרטומים (נכלל בעיקר ו' הנבואה מן השמים ובעיקר ח' תורה מן השמים הנה עיקר הו' נבואה ובתורה מבואר הבחינה לנביא על כרחך שיש דבר מציאות בעולם שיעשה שלא כטבע חוץ לנבואה הבן) שהוא שונא חמס וגזל שנאמר ואת העשוי לכם במצרים (זה מבואר בתורה וכיון שיש תורה מן השמים בו מבואר שהוא שונא החמס)

(ח) הנה עד כה הגיעו דברינו לבאר עפ"י דברי הרב אשר כל עיקרי הדת הן המה נכללים בסיפור יצ"מ לזה נצטוינו במצוה הלזו בזמן היציאה שקבלנו עול מלכותו ועבודתו ממילא רמז המצוה הזו לנו ולבנינו עד עולם בכל זמן ועידן שמחוייבים אנחנו להיותינו שלמים בעיקרי אמונת י"י אח"ד היינו עיקרים הי"ג מנין אח"ד ולהודיע כ"ש לכל באי עולם לתקוע אמונת אמת בלבבינו לעבדו שכם אח"ד ובהתבוננו במצוה הלזו יחשוב הימים אשר חלפו ועברו עליו בהסתפקות איזה אמינה ח"ו והתרשלו מלפרסם כל אלה וישוב אל י"י וכו' ויקבל עליו וכו' ובזה יקיים המצוה בכל כת ועידן בין והתבונן הדברים

(ט) והנה כבר הודעתיך ענין יצ"מ ישנו בכל אדם ובכ"ז בעת יציאת איז' מדה ממדותיו מהקטנו' דהיינו מדת יראתו ואהבתו דהיינו שלא יפעול פעולת מדותיו בקטנות כמו הקטן שאין שכלו שלם ומתיירא מהתרנגול ואוהב חתיכת זכוכית עד יושלם שכלו ואז לא יתפעל במדותיו הללו רק מהדבר המאויים והאהוב באמ' כן הוא הדבר השי"ת ברא בהאדם המדות הללו שלא יפעול בהם רק בגדלות השכל דהיינו ביראתו לא יירא משום דבר רק מגדולת יוצרו ובאהבתו לא יאהב כ"א רצונו ותורתו ומצותיו וכן בכל המדות כנודע והנה קודם שיוליד המדות הללו בנפשו הם עדיין בקטנות (ומשתמש במדותיו שלא במקומן כדמיון הקטן שאוהב את הדבר שאינו מאוהב למשכיל ויתיירא מדבר שאינו מאויים למשכיל ויתפאר בחתיכת רגבי עפר שיש בידו וכיוצא בכל המדות עד יושלם הדעת דגדלות) דמיון גלות מצרים שהי' בקטנות הדעת כנודע וכאשר יוציא איזה מדה ממדותיו מהקטנות נק' יצ"מ רמז לגדלות שנתפשט הנקודה לשיעור קומה שיתפעל במדה זו בכל איברי גופו הנה לרמז זה נצטוינו ביצ"מ הכללי לספר נפלאותיו בליל היציאה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים וכו' (ובאם עיני שכל לך תתבונן אנ"ו חב"ד לנו ובנינו חג"ת ובני בנינו נהי"ם בין והתבונן) כי היציאה הית' שלא כטבע כן ביצ"מ הפרטי מחוייבי' אנחנו להודו' לי"י על אשר הוא בעוזרינו (עיין בהג' הסמוכ' להוצי' מדותינו מסוד הקטנו' כי אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו בין והתבונן וסמכנו על המעיין המבין ברמיזה דברי חכמים וחידותם הפוך בה והפוך בה ותמצא מעדנים לנפשך **(הג"ה אם טעמת בקצה המטה מנופת צוף עץ החיים ויהי' לך פריו למאכל הנה חבין שם אשר יצ"מ הי' בחפזון שלא יכלו להתמהמה והי' גדלות קוד' קטנות ולדעתי ו"ס הפסוק למען תספר באזני בנך וב"ב את אש"ר התעללת"י במצרים (מלשון עול"ל)**: