דרך פקודיך קה

הברייתא מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שמררו המצריים וכו' הנה הגם שהטעם אינו מבואר בתורה אצל המצו' אפשר קיבלו רז"ל זה הטעם בע"פ מדביארו כן בברייתא והנה הטעם הלז היינו זכר לוימררו את חייהם לפי מש"ל תבין שהרמז במרור דבר מר הוא רומז להציור בדעת הדבר שאינו נרצה היינו הרע והנה אמרז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והשם גזר עלי הנה תראה שאדרבא מהראוי הוא עפ"י התורה לצייר בדעתו התענוג החומריי של חלק הרע ואעפי"כ יפריש ממנו בגזירת הבורא היודע בטוב לא יותר ממנו והגם שהוא ערב ומחוק לגוף החומריי אבל הוא רע ומר לנפש השכליי והוא כפיית הר"ע בתכלית להתבונן בציור הרע ולפרוש ממנו והנה בהיותינו במקום המקודש הי' מרור מדאורייתא שזאת היתה המצוה בתכלית בציור הרע ולכפותו משא"כ בהיותינו מרוחקים בעוה"ר מנוכח שער השמים אז אדרבא השמר פן ואל לבל להעלות בדעתו ציור עריבות הרע כי יש חשש פן יתגבר הרע ח"ו להיות דהזמן והמקום אינם מסייעים כ"כ להטוב ואדרבא וכו' רק לעיתים מזומנים במוחין דגדלות אין חשש בציור הרע ואדרבא למצוה יחשב כקיימי מצות פרישה כהוגן לרמז זה מצות אכילת מרור בזה"ז אנחנו פטורין מן התירה רק הציווי הוא עפ"י חכמינו ז"ל להורות הרמז דענין ציור הרע לעת כזאת יעשה האדם בחכמה בעת אשר חכמתו עמדה לו במוחין דגדלות ואין לך שעה דומה לחבירו קצרנו במובן וסמכנו על המתבונן

(ו) חרוסת מצוה מד"ס יכוון לקיים המצוה מד"ס שאל אביך ויגדך וכו' לא תסור וכו'

(ז) עפ"י דברינו הנ"ל תבין טוב טעם בחרוס"ת שהוא תבלין להטעים המצות הוא מובן להמתבונן בדברינו הנ"ל היינו כאשר יגיע האדם לזאת המדריגה לבחור בטוב בתכלית ולמאוס ברע בתכלית הגם שכמשא כבד יכבד ממנו כי התורה ומצות הם עליו לעול ולמשא והעריבות של העבירה נדמה בעיניו לתענוג ואעפ"כ הוא פושה את שלו עפ"י חוקי התורה ומכניע את חומרו בתורה ועבודה כשור לעול וכחמור למשא לעשות הטוב דוקא ומרחיק את הרע הנה בעשותו זאת הנה השי"ת יטעמהו טעם רוחניי תענוג נפלא מעין עוה"ב מנעימות עריבות ידידות מתיקות התורה ומצות ע"ז נאמר עבודת מתנה אתן את כהנתכם וזה הוא משארז"ל עולמך תראה בחייך שבהגיע האדם למדריגח מאיסת הרע בתכלית יטעום מתיקות נפלא בתורה ועבודה מהטוב הגמור והוא נפשיי ורוחניי מעין עוה"ב טוב הגנוז לצדיקים וזה הוא רמז החרוס"ת תבלין לטעם מתיקות ועריבות רוחני (כדמיון הריח) במצות ועבודה אבל החרוסת אינם מן התורה כי עבודתינו אינם מחוייבים להיות בכדי לטעום התענוג הנפלא הזה כי באמת אפילו בהגיע האדם לנועם עריבות נעימות ידידות העבודה מי שחלק לו הש"י בבינה ג"ז התענוג מחויב להשליך רק לעבוד עבודה אמתיות כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי' דרחם לון יתיר מן גרמי' (עיין כ"ז בספר התניא מגאון שהי' בזמנינו) אבל לאו כל מוחא סביל דא והלואי שיזכה האדם שיתענג על י"י ותורתו יותר מכל מעדני עולם הנה ציוו חז"ל חרוס"ת למצוה ובהגיע האדם לזאת המעלה הנה יתבונן הענין היותר גדול הוא עבודה שלימה ותמה כברא דאשתדל וכו' ומן השמים יעזרוהו בין והתבונן: