דרך פקודיך י

תמוה דלו יהי' דעשה המצוה הרי לא כיון וצריך לחזור ולקיים. ולפי האמור ניחא. דבמצוה כזאת כיון שנהנה יוצא בדיעבד בלא כוונה ואין לחוש דילמא לא ידע בעת העשיי' שהיא המצוה המחוייבת באותו היום וכנ"ל דכל הגוים יודעים שהציווי הוא לקיום המין ובודאי ידע שזאת היא אשה אשר המצוה נגמרת על ידה והגם שכיון להנאתו לית לן בה

הן אמת בש"ע אה"ע סי' א' משמע דצריך כוונה דז"ל חייב אדם לישא אשה כדי לפרו"ת ולרבו"ת ומדכתב כד"י לפרו"ת לרבו"ת ולא כתב בסתם לישא אשה ולהוליד ממנה משמע דמחוייב לכוין בנשואיו כד"י לקיים מצות פ"ו. והנה לפי הנ"ל נראה דיוצא גם בלא כוונה. וא"ת דעכ"פ לכתחילה צריך כוונה זה הדין הוא בכל המצות אפילו דרבנן. ולמה משמיענו זה בזאת המצוה. ואפשר לומר דמשמיענו דסד"א דבנשואין א"צ לכוין כלל כיון דאין זה עיקר המצוה דהמצוה שבתורה פר"ו ורב"ו נאמרה ולא נאמר בתורה קח לך אשה. וה"א דגם לכתחילה א"צ כוונה בנשואין. קמ"ל דצריך לכתחילה לכוין בנשואין כיון דנאמר בתורה לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר נפקא לן להשתדל להיות לו עזר. ואפקי' בלשון פר"ו ורב"ו. להורות דבשעת לקיחת העזר יכוין לטעם פריה ורביה אבל בדיעבד יוצא גם בזולת הכוונה וכמש"ל זה מה שנ"ל

(ז) יש מצות שקיומם רק במחשבה. כגון אנכי י"י אלקיך כאשר יבואר במקומו (והנה לדעתי ודאי צריכין כוונה לצאת י"ח המצוה. אפילו למ"ד מצות א"צ כונה זהו דוקא מצוה התלוי' בעשי'). מיהו לדידן אין נ"מ דקי"ל בל"ז מצות צריכות כוונה במצוה דאורייתא ובדרבנן לא אשכחן מצוה במחשבה). והנה יש מצות התלויים בדבור. עיין בב"י או"ח תקפ"ט שכתב בשם רבינו שמואל דגם למ"ד מצות א"צ כוונה דוקא מצוה שיש בהן מעשה שעשייתן עשי' מיקרו גם בזולת כוונה משא"כ מצות התלויות רק בדיבור שאין בהן עשיה גמורה לכ"ע צריכין כוונה. וכתב הפרמ"ג בפתיחה הכוללת דנ"מ גם לדידן דס"ל מצות צריכות כוונה אעפי"כ במצות דרבנן קיי"ל דא"צ כוונה היינו דוקא בתלויות במעשה משא"כ התלויות רק בדיבור כגון הל"ל (ובל"ז הסמ"ג ס"ל הלל דאורייתא) וברהמ"ז בלא אכל כדי שביעה. וברכת הנהנין (ואפשר גם ברכת המצות) צריך לכוין מקודם שעושה כדי לקיים מה שצוהו חז"ל כאשר נצטוינו בתורה לא תסור וכו', ובזולת הכוונה לא קיים המצוה. והי' לפי"ז מהראוי לחזור ולברך. אך להיות דהפרמ"ג פקפק בזה ורוצה להביא ראי' דגם אותן התלוים בדיבור א"צ כוונה בדיעבד ע"כ מסתפינא להקל בספק ברכה הא ודאי בהל"ל יחזור ויאמר בלא ברכה דבל"ז יש סברא דהוא מדאורייתא. וגם אי דרבנן יש לחוש לסברת רבינו שמואל. ולכתחילה ודאי צריך לכוין כנ"ל אליבא דכ"ע. ובברהמ"ז בלא אכל כדי שביעה יש להביא עצמו לידי חיוב כדי שיחזור ויברך נ"ל

(ח) לעיל כתבנו במצוה שיש, בה הנאה מהני בדיעבד גם בלא כוונה. לפי"ז נדה שטבלה בימי הקור דאין הנאה לגוף. לכאורה ודאי צריכין כוונה לכוין לצאת י"ח כיון דהוא מ"ע דאורייתא ובזולת זה לכאורה אינה יוצאת (דבשלמא בימי החום הוה הנאה לגוף י"ל דיוצאת אבל בזמן הקור קשיא) והי' מן הצורך להודיע זה לנשים דלכאורה בזולת הכוונה אין יוצאים. ונ"ל ללמד זכות דא"צ כוונה רק מה שהוא ממנין תרי"ג מצות דאורייתא. משא"כ הטבילה אינה ממנין תרי"ג רק ממנין תרי"ג הוא שמירת ימי נדה וזיבה. והטבילה הוא עצה מן התורה לתקן ולטהר אשה מטומאתה לבעלה. ובאם לא תטבול. אעפי"כ קיימו המצוה בשמירתם. יוצא לנו מזה לדעתי בדרך אפשר. דהנידון כזה דבר שאינו מגוף המצוה ממנין תרי"ג יוצאין י"ת בלא כוונה. ואעפי"כ אין בכחי להכריע בזה מדעתי. ולדעת המשכיל ע"ד ילמד בזה גם לב"ב בעסק טבילת נדה לכוין לצאת י"ח: