שו"ת די השב ט

כל היום א"ץ לברך את"ד עש"ב ולא ידענא מה תי' לדעת הה"מ שהרי לדעת הה"מ לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דס"ל דכל זמן שנכנס לישב בסוכה מברך ואפי' נכנס בה מאה פעמים ביום חייב לברך ואין הברכה תלויה בשעת האכילה אלא שתיקנו אותה על האכילה וא"כ בסוכה נמי אם ישב שם כל היום אין צריך לחזור ולברך ואפ"ה כ' הה"מ דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות ענייניו שלא לחזור לאלתר ומשמע דאפי' דעתו לחזור חייב לברך אם שהה ודוקא אם לא יצא אלא לדבר עם חבי' הוא דאין צריך לברך והשתא ק' דמאי שנא מחנותו של בשם שאם היה דעתו לחזור אפי' ישב עד הערב אין צריך לברך שהרי שניהם שוים הם

איברא דבעיקר היסוד שכ' הט"ז דבחנותו של בשם לא קפדי' אם יוצא לשמה אלא אפי' לזמן מרובה כל שדעתו לחזור באותו יום וכו' ליתא דעיק' דין זה כתבו הטור בשם מהר"ם מרוטנבורק ובה' ברכות למהר"ם הנז' כ"י כתב וז"ל בד"א בשלא היה דעתו לחזור מיד אבל אם היה דעתו לחזור מיד לא יברך ע"כ וכ"כ ה' אליה רבה שם בסי' רי"ז בשם התשב"ץ וכן דעת ה' מג"א שם ע"ש ולפ"ז דין הסוכה וחנותו של בשם שוין תם בדינם ועיין לה' לשון לימודים שם

סימן ג' בענין ברכות דק"ש אם מעכבות בק"ש או לא

הנה התוס' בר"פ היה קורא בתורה עלה דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא כתבו וז"ל בירוש' אמרי' ברכות אינן מעכבות דאף על פי שלא אמר ב' לפניה וכו' יצא דאל"כ תקשה מאי מהני כיון לבו וכו' וא"ת והא בפ"ק מסקי' דסדר ברכות אינן מעכבות הא ברכות מעכבות וי"ל דהתם מיירי בציבור וכו' ע"ש וראינו להב"ח סי' ס' שהק' וז"ל מאי מייתו התוס' מההיא דפ"ק דסדר ברכות אין מעכבות להך דירוש' דאיכא למי' שהברכות מעכבות זא"ז אבל ק"ש בלא ברכות אימא דיצא י"ח ק"ש ע"ש ואח"ה נראה דלא קשי' דהנה בגמ' שם לעיל קאמר ארשב"ל ז"א ברכות אין מעכבות זא"ז ופירש"י שאם בירך הא' ולא הב' נפיק י"ח בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת' וכו' ע"ש דמשמע דאע"ג דאין ברכות מעכבות זא"ז מ"מ חד ברכה מיהא צריך לברך לק"ש והיינו דקתני א"ל הממונה ברכו ברכה א' דמשמע דאין יוצאין י"ח ק"ש אלא עד שיברכו לפחות ברכה א' ומה גם דברכת יוצר אור לא נתקנה לק"ש אלא משום שהוא זמן יציאת המאורות דהוי זמן ק"ש והשתא קשה כיון דעיקר ברכת אה"ר שהיא נתקנה עיקר לק"ש לא אמרי' לה כל עיקר כמבואר מפירש"י שכתבנו א"כ מהי תיתי לברך ברכת יוצר אור ועוד שהרי ברכת יוצר אור אפשר דאמרי לה אח"כ וכדקאמר בגמ' שם משא"כ ברכת אה"ר דלא אמרי לה כל עיקר אלמא משמע דברכה א' מיהא צריך לברך לק"ש וא"כ לפ"ז למאי דמסיק דברכות מעכבות זא"ז היינו דמעכבות לק"ש וע"ז מקשי' התוס' מהירושלמי דקאמר ז"א ברכות אין מעכבות וע"כ דאין ברכות מעכבות לק"ש קאמר שהרי קתני היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא משמע דאפי' לא בירך כלל יצא י"ח ק"ש

והנה ראינו להפר"ח ז"ל שכתב על קושי' הב"ח וז"ל ולי לק"מ דבירוש' מוכח דר' בא דדחה ז"א דרשב"ל קאמר איהו גופי' אמתני' דר"פ ה"ק ז"א דאין הברכות מעכבות דמשמע דה"ק דאע"ג דמההיא שלמדה רשב"ל ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע ע"ש ונראה שנתכוון למ"ש דמדקאמ' ברכות אין מעכבו' זא"ז משמע דברכה א' מיהא מעכבת לק"ש וכיון דר' בא עצמו דדחה ז"א דרשב"ג דייק איהו גופיה אמתני' דר"פ ה"ק דאין ברכות מעכבות מוכרח דכונתו דאין ברכות מעכבות זא"ז אבל ברכה א' מיהא מעכבת. וה' לשון לימודים תמה עליו דמשמע מתוך דבריו דהא דקאמר בירוש' אמתני' דא"ל הממונה בשם ר"ל ז"א שאין הברכות מעכבות ר"ל זא"ז והא ליתא מדקאמר בתר הכי א"ר בא אין מן הדא לית את ש"מ כלום שעשרת הדברות הן הן גופא של שמע ומאי קאמר דס"ס ליכא אלא ברכה א' ע"ש ונראה דהפר"ח ס"ל בפי' הירושלמי דה"ק רשב"ל ז"א דאין ברכות מעכבות היינו דאין ברכו' מעכבות זא"ז וכדקאמר ר"ל גופי' בגמרין ומשמע ליה לר' בא אליבא דרשב"ל דאין אומרים אלא יוצר אור ולא אה"ר משום דס"ל דעשרת הדברות הוי הפסק וא"כ אי הוה אמרי' אה"ר הוי הפסק משא"כ ברכת יוצר אור שאין עיקרה נתקנה משום ק"ש לא חשי' עשרת הדברות הפסק וא"כ אי הוו אמרי אה"ר הוי עשרת הדברות הפסק ור' בא דחה דלעולם אה"ר הוא דאמרי ולא יוצר אור דכי מטא זמנה אמרי לה ועשרת הדברו' לא הוי הפסק דהן הן גופא של שמע וכיון דר' בא עצמו דדחה לההיא דרשב"ל דייק איהו גופי' ממתני' דר"פ ה"ק דאין ברכות מעכבות מוכרח לומר דה"ק דאע"ג דמההיא שלמדה ר"ל אין ראיה מהכא מוכח דאין ברכו' מעכבו' זא"ז ויברך א' מהן שיודע ולפי דרך זה של הפר"ח צ"ל דמשמ' להו להתוס' דמאי דאמרי' דסדר ברכות אין מעכב הא ברכו' מעכבות ר"ל דשניהם מעכבי לק"ש ולאפוקי ממאי דהוה ס"ל מעיקרא בדעת ר"ל דברכו' אינן מעכבו' זא"ז הא ברכה א' מעכבת וע"ש דדחי דדילמא שניהם מעכבי' לק"ש ודוקא אנשי משמר כיון דלא מטא זמנא דיוצר אור אמרי לה בתר הכי ואהא ק"ל להתוס' שהרי בירוש' קאמ' דברכו' אינן מעכבות זא"ז וחדא מיהא סגי לברך ותי' דהתם ביחיד והכא בציבור נמצא לפ"ז דמסקנת התוס' דאפי' ביחיד חדא מיהא צריך לברך ומעכבא לק"ש. אך צ"ע לפ"ז מ"ש התוס' בתחי' דבריהם וז"ל בירוש' אמרי' ברכות אינן מעכבות וכו' דאל"כ תקשה מאי מהני אם כיון לבי הרי לא בירך תחי' וכו' הרי דפשיטא להו להתוס' דמשמעו' הירוש' שלא בירך כלל דאי אמרי' דמברך א' ה"נ נימא דמיירי בבירך ב' סוף דבר שדברי הפר"ח הללו צ"ע

וראינו לה' צל"ח שכתב על דברי התוס' וז"ל דכיון דאין הסדר ברכו' מעכב א"כ הי"ל להניח גם ברכת אה"ר עד אחר העבודה לומ' אותה אחר יוצר אור שתהא ברכה הסמוכה לחברתה א"ו שא"א לקרות ק"ש בלי ברכה שלפניה וצריך עכ"פ ברכה א' לפניה וכאן בירוש' משמ' שיוצא בלא שום ברכה לפניה ולכך הוצרכו לחלק בין ציבור ליחיד א"ד ע"ש אשר עפ"ז נחה שקטה קושי' הב"ח כמבואר

ודע שראינו להרשב"א ז"ל בחי' שהביא קושי' התוס' ותי' רבי' האיי דהכא בציבור כתב ויש מקצת מן הגאונים שכתבו דבין ביחיד ובין בציבור אין מעכבו' וכו' וכן נראה בעיני כדבריה' וכו' ומיהו לענין פי' הירוש' דדייק מהתם דאין ברכות מעכבו' יש לי לפרש