דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן א

שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן פירושי רש"י והרמב"ם במשנה זבחים (מו, ב). - שיטת הרמב"ם קשה מאד מכמה דברים. - א"א לומר דמטעם הפקר ב"ד נגעו בזה, דהא הקרבן אינו שלו. - מוכרחים אנו לומר, דזהו מעין גדר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. - ההבדל בין מעשה ומחשבה. - ובזה יש להטעים קושית הגמ' קדיש בביאה מאי איכא למימר. - נ"ל, דאף דכח ב"ד יפה לענין מחשבה, הוא רק בשלילה אבל לא בחיוב. - ובזה תתבאר המשנה לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל.

במשנה זבחים (מו, ב): "לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' אמר רבי יוסי, אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר, שהוא תנאי ב"ד, שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד".

והנה משנה זו ששנה לנו רבי קשה למאד ונחלקו בה הגדולים, רבותינו הראשונים רש"י והרמב"ם ז"ל, אשר מפיהן אנו חיים ומימיהן אנו שותים בפירושה.

רבינו הגדול רש"י ז"ל מפרש "שהוא תנאי ב"ד - שישחוט סתם, כדאמרן בפרק קמא (ב, ב), התנו ב"ד דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו. שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד - הלכך אי הוה שלא לשמו, אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מילתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב".

ורבינו משה ז"ל מפרש בפירוש המשניות: "לשם ששה דברים - התנא הזה הצריך שתהא כונת בעל הקרבן לאלה הו' דברים מוסיף על השוחט. ואמר רבי יוסי שהוא תנאי ב"ד, שאין הולכים אלא אחר מחשבת העובד בלבד וכו', אבל בעל הזבח לא, והלכה כרבי יוסי, ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחים".

וכנראה החזיק ב"ידו החזקה", בדעה זו גם בספרו הגדול, שהרי (פ"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה י) כתב בלשונו הזהב: "כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו' ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים", הרי פסק, דלכתחלה בעינן שיחשוב, אם כי כתב בעצמו ש"הלכה כרבי יוסי", ומובן, דאזיל לשיטתו.

והנה יש לנו על משנה אחת שני פירושים - אשר אמנם רחוקים אחד ממשנהו כרחוק מזרח ממערב - אכן "כל יתר כנטול דמי", ומהשנים לא יובן לנו גם אחד.

ואפתח בשיטת הרמב"ם שדבריו קשים מאד.

א) לדבריו מאי מייתי הגמ' בריש מסכתין (זבחים ב, ב) ראיה ממתניתין דא דסתמא כלשמה, הא לא איירי כלל בזה אלא רק לענין מחשבת בעל הקרבן, דע"ז אמר רבי יוסי, דאינה מחשבה, אבל לעולם אצל העובד גם סתמא פסול?

ב) מאי מותיב רבה (מו הנ"ל) על רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם חולין כשירה ממתניתא זו, ומדייק "טעמא שלא היה בלבו כלל, הא היה בלבו לשם חולין פסול?" איך יכול לדייק כן, הא ע"כ צ"ל ד"שלא היה בלבו" לאו דוקא, וגם אם חשב מחשבת פיגול נמי לא נפסל, וכדכתב הרמב"ם בעצמו "ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחים" ובודאי לא גרע מחשבת חולין ממחשבת פיגול?

וכבר עמלו בזה הרבה רבותינו האחרונים נוחי נפש ונשארו בצ"ע גדול.

ולאחר העיון נ"ל בזה: דהנה לכאורה יל"ד הרבה הרמב"ם דהאי ש"תנאי ב"ד" הוא קאי על הא ש"אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד", ומשמע דמדאורייתא גם הוא מודה דמחשבת הבעלים הוי מחשבה, איך יוכלו ב"ד להכשיר את הפסול? וביבמות (צ, א) אמרינן: "ת"ש, דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה וכו'. וקא הדר מעייל חולין לעזרה? אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו", הרי דאין כח ב"ד יפה לעבור על דאורייתא בקום ועשה, ואיך התירו כאן את האסור?

ולומר דמטעם "הפקר ב"ד הפקר" נגעו בה, וא"כ לא הוה כלל בעלים לאסור? לא יתכן, דהא בזבחים (קיד, א) איתא: "בשלמא רובע ונרבע וכו' אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?" ובמס' חולין (מ, ב) פרכינן נמי "מיתיבי, השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב שלש חטאות וכו'. טעמא דחטאת העוף וכו' אבל זבח לא, ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' אפילו חטאת בהמה נמי? כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא". (ועיין בתוס' ד"ה כיוון שם); ומשני המקומות האלו אנו רואים, דגם לבעל הקרבן אין נחשב הקרבן "שלו", ורק כיון "דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא", ובע"כ עלינו לומר, דטעמא דמ"ד "שהבעלים מפגלים" מש"ה הוא, דבל"ז הרי לא הוה בעלים כלל, וא"כ מאי יהני ה"הפקר ב"ד", דמאי מפקירים, הא עצם הקרבן בלא"ה לא הוה שלו, ועל הכפרה הרי לא שייך הפקר כמובן מאליו?

ומוכרחים אנו לומר דבר חדש, דבנ"ד הוא מעין גדר ד"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה" (כתובות ג, א) אשר רבים טעו בפירושא דהך מלתא לאמר, דכל קידושין הוא ע"מ שירצו רבנן, והוסיפו להקשות, איך חלו הקדושין תמיד למדס"ל אין ברירה, דהא דמי לע"מ שירצה אבא כדאיתא בגיטין (כה, ב)? (עיין בדרוש וחדוש לרעק"א במס' כתובות שם), אכן קלע מאוד אל המטרה בזה הגאון "פני יהושע" שביאר בכמה מקומות בחידושיו (גיטין עג, א ד"ה אין), דכל עיקר הגדר הזו ד"כל דמקדש" אמרינן אף בעומד וצוח שלא ירצה לקדש כתיקון חכמים.

ולדעתי, מדויק בזה אריכות הלשון "ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה", אשר לכאורה למותר הוא? אך לאמר, דמהסתם מקדש "אדעתא דרבנן", אך בעומד וצוח, שמקדש אדעתא דעצמיה, אז "אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה"; ודו"ק, דבאלה המקדשים אדעתא דרבנן, באלה הרי לא צריך כלל לאמר מטעם הפקעה, דממילא לא הוי קידושין.

והגדר בזה הוא כך, דשאני לן בין איסור הנעשה ע"י מעשה לבד מאיסור המתהוה רק משניהן יחד, היינו מעשה ומחשבה, דאז כח ב"ד יפה לבטל את מחשבתו, כעין הציור של "בטלה דעתו אצל כל אדם" (ברכות לה, ב, פסחים מד, א, סוכה ד, א).

וזה הוא שמתרץ על קושיתו ביבמות (צ, ב) "והא הכא, דמדאורייתא בטל גט ומשום מה כח ב"ד שרינן אשת איש לעלמא? מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפקעינהו רבנן לקדושין" - דרק באיסור המתהוה ע"י מעשה לבד אין כח ב"ד יפה להתיר, דהרי לא יוכלו לבטל את המציאות, אבל באיסור המתהוה משני דברים, ממעשה ומחשבה, כמו קידושין, דכל עיקרו הוא הגמירת דעת, הנה נהי דאין כחם יפה להתיר את האיסור, אבל הם יסבבו שלא יעמוד כלל האיסור, דבטלה מחשבתו, וממילא בטל האיסור.

וכעין ההסבר שהסבירו לנו הראשונים בטעמו של דבר, דאמרינן בכתובות (עד, א), דבחליצה לא מהני תנאה, משום דתנאה דאפשר לקיימיה ע"י שליח הוה תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיימיה ע"י שליח לא הוה תנאה; דרק בדבר שפועלת גם המחשבה יוכל להתנות תנאי, דבאופן כזה לא ירצה שתפעול מחשבתו, אבל בדבר שפועל המעשה לבדו, הרי לא יכול לבטל את המציאות - והדברים עתיקים.

ויש להטעים בזה קושית הגמ' (כתובות ג, א) "תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר"? אשר רבותינו בעלי התוס' (ד"ה תינח) יגעו הרבה בזה, דהרי גם בכספא ע"כ יהיו בעילותיו שבעל אח"כ בעילות זנות? אכן לפי זה יבואר עפ"י מה דמצינו חילוקי דעות בין הש"ס בבלי והש"ס ירושלמי, אם מועיל בביאה תנאי, דהש"ס שלנו סבירא ליה דמועיל (כתובות עד, א הנ"ל), והגמרא דמערבא בפ"ב דקדושין ה"ד וכן התוספתא בפ"ג דקדושין ה"ח סבירא להו דלא מועיל תנאי. והמחלוקת הוא בחקירה זו, אם התהוות הקדושין מהביאה, הוא מהמעשה לבד, או גם בצירוף המחשבה; ועיין בירושלמי בפי"ד דיבמות ה"א דגבי חרש אף דקדושין לא מהני, מ"מ קידושי ביאה מהני, ואזיל לשיטתו, ומובן. וזה הוא שמקשה "קדיש בביאה מאי איכא למימר"? דסבירא ליה להמקשן כסברת הירושלמי, דשם פועל המעשה לבד וא"כ הרי שרינן אשת איש לעלמא? ומתרץ "שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות", דגם בנ"ד פועל רק בהצטרפות המחשבה, וא"כ רבנן לא שרינן אשת איש, אך יבטלו את המחשבה, וישאר רק המעשה בלבד, וזהו בעילת זנות, ואכהמ"ק להאריך בזה.

עכ"פ נתבאר בזה דכח ב"ד יפה לענין מחשבה, ושפיר אמר רבי יוסי - לדעת הרמב"ם - בזבחים כהנ"ל "שתנאי ב"ד, שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד", אע"פ שמדאורייתא גם מחשבת הבעלים מחשבה, דרבנן בטלו את מחשבתו.

אמנם ברור לי הדבר, דאף שכח ב"ד יפה לענין מחשבה, אבל הוא רק בשלילה, זאת אומרת, לבטל את מחשבתו של אדם, כאילו לא חשב כלל - אבל לא בחיוב לומר, דאע"פ שלא חשב הוי כאילו חשב; או במלים אחרות, היכולת בידם להפך מחשבה לאי-מחשבה, אבל לא להיפך, להפך אי-מחשבה למחשבה [וכעין שהסביר לנו הגאון רבי שלמה איגר בתשובות רע"א (ס' רכב), דהא דהפקר ב"ד הפקר הוא רק לסלק רשות בעלים, אבל שיהיה הכח בידם לומר שיהיה קנוי לאחר זהו לא מצינו וכבר הבאנו זאת לעיל (שמעתתא ח פרק טז-יז)], וראי' ברורה לזה, דהנה כשנתבונן היטב נראה, כי בכ"מ שהשתמשו חז"ל ב"אפקעינהו רבנן לקדושין", הוא היכא שמדאורייתא בטל הגט ורבנן שרינן אותה לעלמא; ולכאורה למה להם לעקור את הקדושין למפרע, שנעשו כדין וכדת, לא רק מדאורייתא, אך אף מדרבנן, יגזרו אומר דהגט הוי גט? אם לא כנ"ל, ולכן אין בידם לעשות מבלתי גירושין - גירושין, דהא ס"ס חסר מחשבתו ורצונו הנחוצים להגט בחיוב, אבל זאת הם יכולי' לעשות מקידושין - בלתי קידושין, ולבטל את מחשבתו, שפעלה לקדושין, בשלילה.

וזהו שאמר ר' יוסי "אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר", כלומר, לו היה הדין דסתמא פסול, בודאי לא היה מועיל תנאי ב"ד לזה כנ"ל, דאין בידם להפך אי-מחשבה למחשבה; אבל כיון ד"אף מי שלא היה בלבו" נמי כשר, ורק מחשבת שלא לשמה הוא הפוסל, וכח ב"ד יפה בשלילה לבטל מחשבה, לכן "תנאי ב"ד הוא, שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד", אע"פ שמדאורייתא גם מחשבת הבעלים הוי מחשבה.

וממילא מובן, שאם כנים אנחנו בזה, תחלופנה כליל שתי הקושיות העצומות שהקשינו לעיל; דשפיר הוכיחה הגמ' לעיל מא"ר יוסי, דסתמא כשר, דאי אמרת דסתמא פסול, הלא אין בידם לסבב שלא יעמוד הפסול מעיקרא כנ"ל, וא"כ קיימי ב"ד ומתני מלתא דמפסל ביה? (ו"אתנו ב"ד דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו", כנראה לא היה כתוב בספרים שהיו לפני הרמב"ם) ושפיר מקשה רבה על רב יהודה אמר רב טעמא שלא היה בלבו כלל, הא היה בלבו לשם חולין פסול? דהא לפ"ד האי "שלא היה בלבו" לא קאי על הבעלים גם לד' הרמב"ם, אך מדבר בכלל בדינא דלשמה ושלא לשמה, וד"ל.

אמנם אם כי עלתה בידנו להסיר את השני צורי מכשול מדרך הרמב"ם, בכ"ז המעיין הישר יראה ס"ס כי פשטות לשון המשנה רחוקה מאד מזה דבין רבנן ובין רבי יוסי לא היו צריכים להאריך כ"כ, אם כל מחלוקתם הוא רק אם הבעלים מפגלים ופוסלים או לא, ועדיין המשנה אומרת: דרשוני.