דרכי תשובה - ג ו

שמחויב ליתן המתנות מבהמה זו ששוחט ולרבותא כתוב הכי דאפי' מתנה גדולה משור צריך ליתן לכהן ולא יתן מקטנה לגדולה כגון שיקנה מתנות מקטנה מכהן וליתנם לכהן בעד שור שהם מתנות גדולות קמ"ל אם שור כלומר אם שור יתן שור ואם שה יתן שה והטעם משום דאין נותנין מתנות מבהמה זו על זו אלא מכל בהמה על עצמה וכו' עכ"ד:

(ז) ושה. עבאה"ט מ"ש וכל בהמות טהורים ועי' בלחם חמודות בחולין פרק הזרוע אות ז' ובכנה"ג בהגהות הטור אות ל"ג ובמחזיק ברכה אות ב' ועשפ"ד ס"ק א' שכ' ע"ז וז"ל ומיהו ליכא כ"א שלשה מיני בהמות וז' מיני חיות המבואר בקרא. בכלל שה תרי הוה. שה כבשים ושה עזים. ושה הכולל צאן. ושור הבר מין בהמה. ועיזו דבאלא וכוי שהוא בריה בפ"ע להמחבר. מתנות נוהגין בו מן התורה מריבויא וזה שאמר וה"ה שאר בהמות טהורות עכ"ל ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' פ"ד אות ה' שנשאל בבהמה שילדה בנס כהנהו אטמיא המבואר בסנהדרין דף נ"ט ע"ב או ע"י ספר יצירה אי חייבים במתנות. וכ' כיון דדבר הבא בנס הוי הפקר בודאי פטור ממתנות דכ"ש היא מבכורה דקיי"ל דהפקר פטור מבכורה אך אם זכה לי' חצירו קודם שחיטה חייב במתנות עיי"ש:

סעיף ב (ח) והוא מפרק הארכובה. עבאה"ט מ"ש מהט"ז מסוף הפרק וכו' וכתב במ"ז ס"ק ב' וז"ל והם ביד ימין שני פרקים הזרוע כנגדו ברגל נקרא שוק והפרק הב' מחובר לגוף ועד בכלל עם הרוטב צריך ליתן לכהן ומשמע דרכובה גופא הנקרא טשיך אין לו לכהן כ"א ב' פרקים בלבד עכ"ל:

(ט) עד כף היד. כתב בט"ז ס"ק ג' פי' הרוחב של הכתף וכ' במ"ז דר"ל דגם רוחב היד שייך לכהן עכ"ד:

(י) והם שני פרקים. ר"ל הפרק הב' והג' שהם מעורים זה בזה. פר"ח ס"ק ג'. ועי' בבית הילל ס"ק א' מה שהאריך בזה. והנה ראיתי בס' מעשה רב (הנהגת הגר"א ז"ל) אות ק"ג ובס' שערי רחמים אות קס"ג שכ' מהגר"א ז"ל שאמר שהזרוע הוא רק עצם א' ודלא כהפוסקים עיי"ש. ותמהני שבביאור הגר"א ז"ל כאן ס"ק ב' הביא מקור דין זה שכ' כהמחבר שהם ב' פרקים מהגמ' ולא הגי' ע"ז כלום ועי' בס' לב ארי' על חולין דף קל"ד ע"ב (על המשנה ר"י אומר):

סעיף ג' (יא) הלחיים. קרי לי' קרא לחיים בלשון רבים מפני שיש ב' פרקים ימיני ושמאלי. פר"ח סק"ה וחגורת שמואל סק"ו:

(יב) מפרק של לחי. פרש"י אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד שיפוי כובע, ט"ז ס"ק ד':

(יג) של לחי. עפר"ח סק"ד שכ' של לחי התחתון עיי"ש ועי' בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' סי' ק"ע ובמחזיק ברכה אות ג' ובס' יד דוד אות ו' מ"ש בזה ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה והניח בצ"ע לדינא דאפשר שהפי' הוא שצריך ליתן גם לחי העליונה וסיים שיש לילך בזה אחר המנהג עיי"ש:

ויד) עד פיקא של גרגרת. ר"ל השיפוי כובע ועד בכלל אבל טבעת הגדולה אינה בכלל. פר"ח סק"ה. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ב מ"ש בזה באריכות:

(טו) ועם הצמר וכו'. עי' בפר"ח סק"ז שהביא ראי' מלשון הר"ן דגם הצמר של הזרוע צריך ליתן עיי"ש וכ"כ בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה לדינא:

(טז) שאינו רשאי למלבש וכו' ולא להפשיט העור. ר"ל אפי רוצה למלוג וליתן לכהן הצמר בפ"ע או להפשיט העור וליתן לו העור בפ"ע אינו רשאי כיון שאינו ידוע במה ניחא לי' לכהן דשמא ניחא לי' לכהן למלוג או שניחא לי' טפי להפשיט העור. מ"ז ס"ק ה' (יז) ולא להפשיט העור. כ' זקיני הלבוש וז"ל במקום שנוהגין להפשיט הראש לא יפשיט הלחי ואע"פ שרוצה ליתן הלחי ועורו מופשט לכהן דשמא הכהן רוצה לאכלו במליגה שדרך הראש למולגו וכו' אבל בזרוע במקום שנהגו לפשוט אם רוצה מפשט ונותן הוא ועורו לכהן שאין דרך לאכלם במליגה עכ"ל וכ' בפר"ח ס"ק ז' אבל במקום שנהגו למלוג ולא לפשוט גם את הזרוע אזי גם את הזרוע יתן לו שלם עם עורו דשמא הכהן רצה לאכלו במליגה עיי"ש והביאו בחגורת שמואל סק"ט ועיי"ש במ"ש בזה וסיים דהפסק המחוור הוא שצריך ליתן הזרוע עם עורה וצמרה בלא הפשט ובלי מליגה זולת במקום שנהגו שלא למלוג הזרוע אז יכול ליתן לו הזרוע מופשט מהעור עיי"ש ועי' במ"ז סק"ה מ"ש בזה אמנם בריש סי' זה כ' בפשיטות דהעור הזרוע נמי מחויב ליתן עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ח מ"ש בזה והשיג על הפר"ח הנזכר והעלה דלענין מעשה כיון שדבר שבממון הוא יכול הישראל לומר קים לי כרש"י ודעימיה דאינו חייב ליתן העור של הזרוע הלכך במקום שלא נהגו למלוג עור הזרוע יתנם בלא העור אך אם תפס הכהן העור לא מפקינן מיני' כיון שהוא יכול לומר קים לי כהמ"ד דגם בזרוע חייב ליתן העור בכל מקום וכן עיקר וכ' שהמנהג בירושלים ת"ו דכשמקיימים מצות מתנות כהונה שנותנין הזרוע בלא עורו וכן הוא מנהגו והניח להפר"ח בתימא שהוא הי' רב בעה"ק ירושלים ת"ו ופסק להיפך מהמנהג ולית מאן דחש לקמחיה עיי"ש:

(יח) להפשיט העור. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י סוף אות א' שכ' מהדמש"א דלכ"ע אין החיוב של המליגה או ההפשטה מוטל על הטבח או על הבעה"ב רק על הכהן עיי"ש:

סעיף ד (יט) עם כל חלבה פנימי וחיצון. בש"ס בשמעתין איתא חלב שבתוך הקיבה ופרש"י (לפי הנוסחא הישנה) חלב קרוש. וכ' בס' חתם סופר על חולין (דף קל"ד ע"ב) דר"ל חלב בקמ"ץ הקרוש בתוך הקיבה ומתמה על זה וכ' וז"ל ולא ידעתי מה לי צלול מה לי קרוש ועוד מה יתן לכהן מה שאינו מגוף הבהמה דמעלמא קאתי לה ופירשא בעלמא היא וכ' דגם לומר דצריך להיות חלב בציר"י זה ג"כ אינו דבתוך הקיבה לא נמצא חלב בציר"י כלל עכ"ד. איברא כי בש"ס שלפנינו נרשם על הגליון בפרש"י במ"ש חלב קרוש שהוא ט"ס וצ"ל חלב הקרום וכן במ"ש שם חלב של הקיבה הוא ט"ס וצ"ל שעל הקיבה וכה ראיתי בשלחן גבוה סק"י שכתב כן מפרש"י דדוקא חלב הקרום שעל הקיבה ושבתוך הקיבה (דהיינו הלב בצירי) אבל מה שנמצא חלב (בקמץ בתוך קיבתן של עגלים וגדיים היונקים שמעמידין בהם גבינות א"צ ליתן לכהן עיי"ש ונראה שהי' לפניו הגי' בפירש"י כמו שהי' בש"ס הישן ורק שס"ל שר"ל חלב בצירי ומה שמתמה בח"ס דהלא בתוך הקיבה לא נמצא תרבא כלל הנה ראיתי בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ד שפי' ג"כ חלב פנימי וחיצון היינו דאייתרא ודאקשתא. ועי' בשלחן גבוה סק"י שהביאו וכ' דר"ל שהקיבה עשוי כקשת וצד החיצון קרוי אקשתא וצד הפנימי דהיינו לצד העיגול נקרא אי תרא ושפיר יתכן דאינו ר"ל תרבא שבפנים הקיבה אלא ר"ל החלב שבחוץ רק שהוא בצד הפנימי וכמכר. ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' י"ד שעמד בזה דלפי מה דקיי"ל להלן סי' ס"ד דחלב שעל הקשת אסור מה"ת ושעל היתר ג"כ אסור מדינא או ממנהגא כיון דלדידן גם הכהנים אין אוכלים אותו למה צריך ליתן לכהן דהא קיי"ל דטריפה א"צ ליתן לכהן אפי' לא נטרפה רק מחומרא בעלמא דכל שאינו ראוי לאכילת הכהנים אפי' רק מחומרא פטור וכ' דאפשר לומר כיון דבשר הקיבה מותר לאכול ע"כ צריך ממילא ליתן גם החלב הנדבק בו אע"ג שאינו ראוי לאכילה כמו שצריך ליתן לו העור והצמר עיי"ש:

(כ) אא"כ נהגו הכהנים. עי' בערך השלחן הספרדי אות א' שכ' בשם מהר"י קורקס וז"ל נראה דאם בא כהן א' ואמר שאינו רוצה לוותר אין שומעין לו כיון שנהגו בו עין יפה עכ"ל:

(כא) נהגו הכהנים להניח ופשוט לפענ"ד דמקוה שהמנהג ידוע שלא להניח אסור לכהן א' להניח דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכמ"ש הפר"ח ס"ק מ"ג (כב) להניח החלב. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דה"ה אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים ר"ל דה"ה צמר שבלחי ועור שבזרוע אם נהגו הכהנים ליתן לבעלים בעין יפה כן הוא. מ"ז ס"ק ז'. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ט"ו: