דרכי שלום קכ

הגוי בקש שהרי אם באמת דעתו וכונתו היתה שאם הגפנים הם של נכרי ישלם לו, שהוא מקבל דמים, הרי הלכה פסוקה היא שאסור לגנוב "אפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל" (שו"ע חו"מ סי' שמ"ח סעי' א') ואיך פקד רב אשי לשמעיה להביא לו ענבים על מנת לשלם לו אח"כ. אלא על כרחך שרב אשי לשיטתו דגזל עכו"ם מותר היכא דאין חלול ה'

ובעיקר ראיית אבא מרי שליט"א מכתובות שרב אשי "שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה" דמר זוטרא, אפשר לומר שבמקום פקוח נפש שאני. שהרי סבר אביי דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה אף במקום חסרון כיס (פסחים דף ד' ע"ב) ורב אשי קאי בשיטת אביי. ועל הא דאמרו "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאלנו לאחר מאי איריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי וכו' ס"ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאינש דתיעבד מצוה בממוניה קמ"ל" (בבא מציעא דף כ"ט ע"ב). וכתב ע"ז הראב"ד בספרו "האשכול" (הלכות ס"ת) "דהכא לא ניחא דמפסיד ספריו". הרי מפורש יוצא שרק בספרים לא ניחא ליה "מפני שהוא לומד מהם מדקדק יותר מממונו" ("נחל אשכול") אבל במקום פקוח נפש בודאי שניחא ליה להציל בממוניה בהפסד מועט כזה של מעט אוכל. ומה ששוטרי המלך הקפידו אין מזה הוכחה שגם המלך היה מקפיד על קצת מאכל במקום פקוח נפש ואלמלי הקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם: בסימן הנ"ל

כתב אבא מרי שליט"א אדרבי מאיר סבירא ליה דלא סמכינן אניסא והעירותי בשולי העמוד מעבודה זרה (דף י"ח סוף ע"א) וכתב לי אבי מורי שליט"א "יפה הבאת, ועיין בגמרא יבמות (דף קכ"א ע"ב) תניא אמרו לו לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים ע"ש. ושם היינו דאין לדון מזה שנעשה לו נס אבל כאן אנו דנין מזה שהכניס את עצמו בסכנה וסמך אניסא. וכן בהא דרב אשי ודוק. ובענין זה ראיתי בשד"ח (באס"פ מ' ארץ ישראל או"ח) שהביא את דברי מרן החבי"ף בספר לב חיים (ח"ב סי' ק"ס) דכשנודרים איזה דבר לע"נ ר"מ בעה"נ יאמר שתי פעמים אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני ולא ג' פעמים ושלא יאמר דרבי מאיר אלא דמאיר עכ"ל. ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סו"ס קנ"ט) מה שכתב בזה שמתפללים בעת צרה רח"ל ואומרים אלהא דמאיר ענני יע"ש. ואני אמרתי הכוונה דאמרו בגמרא (חגיגה דף ט"ו) אשכחיה רבה בר רב שילא לאליהו א"ל מה קעביד קוב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר א"ל אמאי דקא גמר מפומיה דאחר אמר ומאי נ"מ רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. א"ל השתא אמר מאיר בני כך הוא אומר בזמן שאדם מצטער וכו' אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים ק"ו על דמן של צדיקים ע"כ. ולכאורה למה בחר הקב"ה השתא דוקא מימרא זו של רבי מאיר מכל המון דברי תורתו של רבי מאיר. וגם יש להבין למה תפס "רמון מצא" מכל המון פירות שקליפה ותוך להם. ונראה לפע"ד דהכל עולה למקום אחד כי שיטת רבי מאיר היא דאדם יש בו גם טוב וגם רע החלק הטוב שבו הוא כולו טוב ולפיכך למד תורה מאחר, אחרי שחלקו הטוב הוא טוב, ותוכו אכל. ולכן רימז רבה בר רב שילא "רבי מאיר רמון מצא" ע"ד שדרשו חז"ל "כפלח הרמון רקתך אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון". ואף הם יש בקרבם צד טוב. והיינו שבחר הקב"ה דוקא במימרא זו של רבי מאיר שכביכול מצטער על דמן של רשעים מהאי טעמא, שהרי גם בהם יש חלק טוב והודות לחלקם זה ראוים הם לרחמים ולהצטער עליהם כשיטת רבי מאיר, שחלק הטוב הוא טוב. אעפ"י שבצדו גם רע. והא בהא תליא. ולכן כאשר האדם נתון בצרה רח"ל מתפלל להקב"ה ואומר אלהא דמאיר ענני. כלומר, יהי' איך שיהי', עכ"פ יש לכל אדם מישראל גם חלק טוב ומתפללים שהקב"ה יחוס על חלק הטוב הראוי לרחמים כשיטת רבי מאיר": בסימן הנ"ל (או"ח

) השיב אבא מרי שליט"א על הא שאמרתי להוכיח מהא דרב נחמן אמר "גאמו לשבא", כי מותר להאכיל דבר היתר לחכם האוסרו ודחה אבי מורי שליט"א "דרב נחמן לא היה מחשב דעתו של רב בר שבא כנגד דעתו כי קראוהו "בר בי רב" כלומר, תלמיד"

יפה כוון וגדולה מזו ראינו שלא רק רב נחמן רבו של רבא לא התחשב עם דעת רב בר שבא אלא גם רבינא תלמיד רבא לא חשבה ד"שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא". (ברכות דף י"ד ע"א):