דרכי שלום יב

הפר"ח דהפוסקים שהורו לשרוף בב"ח ס"ל דהאפר רק מדרבנן אסור ולכן בב"ח דאינו אסור במשהו האפר מותר ושפיר הורו לשרוף אבל הרמב"ם ז"ל סובר דהאפר אסור מה"ת וא"כ לא תליא כלל באיסור משהו וכל הנקברין אפרן אסור ולכן פסק בב"ת דאם שרפו האפר אסור ודו"ק

ומעתה הדרן לדר"ג דאם נימא דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי שפיר נכון ואפילו נימא דס"ל כרבנן י"ל דס"ל דאפר הנקברין מדרבנן אסור ואם אינו אסור רק מדרבנן אינו אסור רק היכא דאסור במשהו ואם כן קודם הלילה דלא נאסר במשהו האפר מותר וקשה דיכולה ליהנות מהאפר וע"כ כתירוץ הריטב"א ושפיר מייתי ראי' מר"ג אמנם הב"ת (באה"ע סי' כ"ח) כתב דר"ג לא ס"ל כר"י ולפימ"ש אין הכרת

ט] ובעיקר דברי הב"ח במה שפסק דהמקדש בחמץ בפסח דחוששין לקדושין דקיי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכל הנשרפין אפרן מותר ושמא שוה פרוטה במדי ור"ג לא ס"ל כר"י עכ"ד. ואמרתי לבאר דבריו דלכאורה הרי עיקר דינו של הב"ח תלוי בחד תירוץ בתוס' (קדושין דף נ"ו) דמיירי שאינו שוה פרוטה אח"כ ונראה מדברי הב"ח אפילו היכא דלא ידעה שהוא איסור הנאה. ובאמת לפי תירוץ השני של התוס' כיון שסבורה ליהנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי קדושי טעות אין מקום לדינו של הב"ח וכן כתבו בח"מ ובב"ש דאם אינה יודעת הוי קדושי טעות וגם כתבו דבהא מיירי ר"ג. ונראה לפע"ד לפרש דעת הב"ת כאשר נעמוד על כונת דברי התוס' ר"פ השוכר בד"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכתבו וז"ל משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית בה שוה פרוטה עכ"ל, וקשה לכאורה למה הקשו מדיוקא דסיפא הרי מפורש ברישא המקדש בערלה אינה מקודשת ועיין מל"מ בפ"ד מהל"א שכתב שדברי התוס' תמוהים

[י] ונראה לפע"ד דהנה הרא"ש הקשה על הא דתנן מכרן וקידש בדמיהן היא מקודשת וא"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזירן כיון שמכר לו דבר איסור וי"ל דמיירי כשמכרו לעכו"ם או לישראל והכיר בהם דהוי מעות מתנה עכ"ל. ובארתי בזה דברי התוס' דלכאורה למה לא תירצו בכאן כמו שתירצו בקדושין כיון שסבורה ליהנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי קדושי טעות עכ"ד. אך דגם להתוס' הוה קשיא להו כקושית הרא"ש דהני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים וניחא להו כתירוץ הנ"ל דמיירי כשהקונה ידע והכיר בהם דהוי מעות מתנה ומזה משמע להתוס' מדיוקא דכמו שמכרן לישראל מיירי שהקונה ידע והכיר בהם ומשמע מזה דאם נתן לה בעצמה באופן שמכרן להקונה דהיינו שנתן לה גוף האיסור הנאה וידעה דהיא איסור הנאה אינה מקודשת דאם לא כן לאשמעינן רבותא טפי דאפילו אם נתן לה בעצמה גוף האיסור הנאה באופן שמכרן להקונה נמי מקודשת אלא ודאי דאינה מקודשת בכה"ג וקשה אמאי הא יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן או באפר ולפ"ז לא יכלו לתרץ כתירוצן בקדושין דהוי קדושי טעות דהא מדיוקא דסיפא משמע אפי' היכא דידעה אינה מקודשת ודו"ק (ודבר זה אמרתי לפני הרב הגאון המובהק רבי יצחק שמלקיש ז"ל אבד"ק לבוב בהמ"ס בית יצחק והוטב בעיניו)

ואין לומר דהא אפשר דמיירי כשמכרו לעכו"ם דז"א דמבואר בירושלמי על הא מתני' "הדא דתימא מקדשין בגזל" ונראה דהירושלמי לא ניחא ליה לתרץ דמתני' מיירי דוקא כשמכרו לעכו"ם או לישראל וידע והכיר בהם דבמתני' סתמא תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומשמע בכל גוונא ואנן קיי"ל דהמקדש בגזל אינה מקודשת ובמתני' היינו טעמא כתירוץ הרא"ש והר"ן ועל כל פנים אינו נכון לומר דמתני' מיירי רק כשמכרו לעכו"ם לבד מאחר דמירושלמי משמע דבמתני' מיירי בכל גוונא ועכ"פ יש לומר דמתני' מיירי ג"כ כשמכרו לישראל רק דידע והכיר בהם ודו"ק

ולפ"ז נכונים דברי הב"ח במה שפסק דהמקדש בחמץ בפסח חוששין לקדושין דקיימא לן דאין ביעור חמץ אלא שריפה והנשרפין אפרן מותר ושמא שוה פרוטה במדי ור"ג לא סבירא ליה כרבי יהודה והוא עפ"י תירוץ הראשון של התוס' בקדושין דאין לתרץ כתירוץ השני של התוס' דכבר בארנו דמדיוקא דסיפא משמע אפילו היכא דידעה אינה מקודשת ובשלמא במתני' דקדושין איכא למימר אינה מקודשת בודאי אבל אי חיישינן שמא שוה פרוטה במדי הוי ספק קדושין אבל בכאן במימרא דר"ג דקאמר אין חוששין ומשמע דאפילו ספק קדושין לא הוי והרי קשה אמאי וע"כ דר"ג לא ס"ל כר"י נמצא דעכ"פ לדידן דקיי"ל כר"י הרי הוי קדושי ספק ודו"ק: סימן ב לרב אחד

על דבר שאלתו באשה שהרופאים אמרו שאם תתעבר תסתכן אם מותר לה לשמש במוך

[א] ביבמות (דף י"ב.) תני רב ביבי שלש נשים משמשות במוך ופירש"י מותרות לשמש במוך. ורבנו תם מפרש צריכות וכן פירשו הר"ן והרא"ש בנדרים יע"ש. וביאור הענין לפי מה שמבואר בתוס' (יבמות דף י"ב ד"ה שלש) שיטת ר"ת היא דאשה לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה. והא דאמרו בגמרא (נדה י"ג) נשים דלאו