פירוש הרא"ש על תמיד כח.

מימך תותיה. לכפול תחתיו כמו מוך שקי' וגני [תענית ו:]:

באותן שאין בהם כלאים. מצנפת וכתונת:

קשין. שאני בגדי כהונה היו קשים שחוטן היו כפול ו' ולכך שרו בהצעה אבל בלבישה והעלאה אסור כדאיתא בפ"ק דעירובין [צ"ל דערכין דף ג:] כהנים איצטרכי ליה דסד"א כיון דאשתרי כלאים גבייהו ליתנהו בגדילים תעשה לך קמ"ל דנהי דבעידן עבודה אשתרי שלא בעידן עבודה לא אשתרי:

האי נמטא גמדי דנרש. נמטו לבד. גמדא שהוא קשה ונכווץ. ובנרש מתקנים אותו:

שריא. מותר בהצעה לפי שהיא קשה ואין נימא נכרכת עליו:

דאמר מר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות. יליף בפסחים פרק אלו דברים [דף סז:] מדכתיב וכל זר לרבות בעלי קרי ומתני' סייעתא לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו מדתנן שבעל קרי היה מהלך במסיבה דהיינו מחילות ואי הוה קדושות לא היה בעל קרי הולך שם. אבל להא דאמר ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות לא מייתי סייעתא ממתניתין אלא מילתא דר"י הוא מסיק:

נחר ליה. הוציא קול מנחיריו לידע אם היה שם אדם:

א"ל רב ספרא. ליעול מר:

א"ל רבי אבא ע"כ לא עיילת כו'. שאינך צנוע בבית הכסא כי לא היה לך לדבר (ליעול מר) אלא היה לך להשמיע קול להודיעני אם יש שם אדם והייתי נמנע מליכנס:

לאו הכי תנן מצאו נעול בידוע שיש שם אדם. אלמא תיקנו דבר זה לסימן שלא יצטרך לשאול אם יש שם אדם ויצטרך הלה להשיב לו:

ורב ספרא. שדיבר סבר דר' אבא מסוכן הוא ואם היה משמיע קולו היה הולך לדרכו ומסתכן:

עמוד. של גדולים הנעקר לצאת והחזירו:

מביא את אדם להדרוקן. חולי שבטנו צבה:

סילון. של מי רגלים:

(ומה דר"ס א"ל לרב אבא כו' דכיון שראית אותו נעול לא היה לך להתקרב לאו הכי תנן מצאו נעול כו' ור"ס שדיבר אליו סבר מסוכן הוא):

חשוך תקין נפשך וקדים תקין נפשך. החשיך בערב והקדים בבקר לתקן עצמך לעשות צרכיך בשעה שאין בני אדם מצוין בדרכים ולא תצטרך להתרחק בשדות:

תוב וגלי. לא תגביה בגדיך עד שתשב על הכסא:

כסי וקום. כסה פרועך קודם שתקום שלא יראה בשרך לא בישיבה ולא בקימה:

שטוף ושתי שטוף ואחות. שטוף הכוס קודם שישתה שמא אותו ששתה בו לא היה בעל תרבות ולא שטפו אחרי ששתה בו. ואחר שישתה שטוף הכוס (בו) כדי שלא יצטרך השותה אחריך לשטפו:

וכשאתה שותה מים שפוך מהם. במקום הנחת פיך:

כל מילי לא תפלוט. מכל דבר שאכלת אם נזדמן רוק לתוך פיך לא תפלוט אותו לחוץ לפני רבך אלא תבלענו חוץ ממאכל דלועין ודייסא כי הבולע רוק אחר אכילה נעקר כאילו היה מכניס פתילה של אבר לתוך פיו:

תנן התם. משנה היא במס' מדות [פ"א מ"ב] ומייתי לה הכא משמע משום דבעי למקבע עלה גמרא ומדות אין לה גמרא:

איש הר הבית. שר וממונה על צרכי הר הבית כמו אישי כה"ג:

ורשות היה לו לשרוף כסותו. ואין כאן משום בעל תשחית דהפקר ב"ד היה הפקר:

אהוב את התוכחות. אוהב מי שמוכיח:

זוכה לפלגו. לחלקו ולמחיצתו:

(מתניתין) מי שהיה רוצה לתרום את המזבח. היא היתה עבודה ראשונה תחילת עבודת היום:

לא כל העתים שוות. פעמים מקדים לבוא ופעמים מאחר לבוא כדתנן בפ"ק דיומא [דף כ:] בכל יום תורמין המזבח מקריות הגבר או סמוך לו בין מלפניו או מלאחריו וביום הכפורים מחצות וברגלים מאשמורה ראשונה והיינו דקאמר פעמים שהוא מקריות הגבר כלומר רוב פעמים ופליגי התם מאי קריות הגבר רב אמר קרא גברא ורב שילא אמר קרא תרנגולא:

והממונה בא ודופק. בפתחי של בית המוקד הפתוח לחיל והם פותחין לו אותו פתח:

יבוא ויפיס. זה הפייס היה בבית המוקד שעדיין לא נפתח שער העזרה ושאר הפייסות היו בלשכת הגזית:

גמ' משכים וטובל כו' אלמא לאו בפיוס. דמשמע דטובל בא לתרום דאי בעי פיוס מה לו למהר לטבול ימתין עד שיפול עליו הגורל:

כאן לאחר התקנה. שתקנו בפיוס לפי שרצין כל א' לקדם את חבירו ובאין לידי סכנה דפעם א' נשברו רגליו של א':

מי שרוצה להפיס משכים וטובל. כדי שיהא מזומן מיד אחר הגורל לעבודתו אי נמי מחמת חיבת המצוה שמא ימהר ויכניס לעזרה בלא טבילה:

[מתני'] נטל את המפתח. במסכת מדות מפרש מהיכן נטלו:

ופתח את הפשפש. פתח קטן שהיה אצל השער הגדול כי לא היו פותחין שער הגדול עד היום:

באכסדרה. כי כל העזרה היתה מוקפת אכסדרה אצל החומה בנויה על עמודים:

היו בודקין. אם ימצאו כלי המקדש במקומם:

למקום עושה חביתין. לשכה שבה מתקנים חביתין [של] כה"ג ופגעו אלו באלו:

הכל שלום. לא נפקד ממנו כלום:

והרי המחתה נתונה. מראין לו מקומו של מחתה: