פירוש הרא"ש על נדרים לט.

אפי' יושב נמי. דהנאת כבוד לא חשיבא הנאה לאוסרה על החולה דמצוה קא עביד ואין החולה נהנה מדריסת הרגל אף על פי שלא נכנס להנאתו אלא לצורך החולה ואין הנאת דריסה שלו אפ"ה דבר תימה הוא לאסור דריסה זו:

ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה. והוא עושה בחנם ומוחל לו השכר ומהנהו:

על העמידה לא בעי למשקל. דנראה כמבזה מצות ביקור ועל (ידי) הישיבה הוא דבעי למשקל כי נוטל שכר טרחו ובטול מלאכתו:

איבעית אימא גזירה שמא ישהא בישיבה. וכשנכסי מבקר אסורין על החולה ואין נוטלין שכר לא על הישיבה ולא על העמידה ואם ישהא בישיבה איכא הנאה מרובה לחולה וצריך ליתן שכר למי שישהה אצלו כל כך:

בשנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מחיותיה. ולא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו דהיינו ביקור חולה כי החולה נהנה מכל אדם המבקרו אבל שאר חיי נפש כגון אכילה ושתיה אינו יכול לקבל ממנו:

היינו דשאני בין הוא לבנו. דמחיות בנו אדריה:

מ"ש הוא ומ"ש בנו. למה לא יבקרנו מעומד הא מצוה קעביד וגם אין הנאתו אסורה על החולה:

מאי פסקא. שדרך הברייתא לשנות בענין זה והמשנה בענין זה: