פירוש הרא"ש על נדרים כ.

מתני' אלא בחרמו של ים. דכתיב (קהלת ז׳:כ״ו) אשר היא מצודים וחרמים:

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו:

עונשין אותן ומחמירין עליהם. בגמרא מפרש:

פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר שאלה צריך אבל לא עונשין ולא [נ"א אלא] מחמירין:

גמ' בד"א בת"ח. דקים לן בגוויה דלא משקר:

אבל ע"ה שבא לישאל. כלומר בא לפני החכם וא"ל כך נדרתי וכך היתה כוונתי כדי שיאמר לו החכם שאינו נדר וא"צ התרה:

עונשין אותו ומחמירין עליו. דלא מהימנינן ליה שכך היתה כוונתו ואינו בקי בתורת נדרים וירא שמא לא יוכל למצוא פתח שיתיר לו החכם ולכך משקר:

דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר לו כדו תהית או לבך עליך:

אלא עונשין אותו היכי דמי כדתניא כו'. ולא שעונשין אותו יותר משאר נודר דדין זה הוא בכל נודר שעבר על נדרו אלא קמ"ל דאע"ג דלאו נדר גמור הוא עונשין אותו:

לאו שפיר עבד. דלא תימא כיון דחומרא בעלמא הוא אי עבר ועבד ביה לא גערינן ביה קא משמע לן דגערינן ביה ואמרינן ליה דלאו שפיר עבד ומיהו לא משמתינן ליה:

אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה. אבל משום טבל ליכא למיחש דמפריש תרומה ואכיל לה וכן מעשר מפריש ממנו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו:

יראתו על פניכם זו הבושה. שכל הירא מתבייש:

שלא עמדו אבותיו על הר סיני. כי משם ירשו הבושת:

מפני שהופכין את שלחנם. לשמש שלא כדרכה ומדה כנגד מדה שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים: