חוט השני קלח

על פי טענת התובעים ואחר האיום וחקירות שחקרתי ודרשתי אותו כי ראיתי כמה וכמה אומדנות מוכיחות דהנתבע שקורי קא משקר ע"כ חקרתי היטב והודה לפני ואמר ששמנה עשר כ"י קנה מהאלמנה ואח"כ נתברר שיותר מחמשים כ"י שהיו של אביו ז"ל מכר לאיש אחד בארץ וזה נתברר במעשה ב"ד וזה הנתבע שכר לו יועצים בביתו ועל כל דבר שהיו שואלין אותו התובעים היה נמנע מלהשיב פן יתפס כי השקר צריך קיצור כי אין לו רגלים לעמוד והנה מסבב סיבובי' לצאת אל אנשיו לאגמורי ליה מה להשיב טענת שקר וכשראיתי זה מנעתי לו קצת כי אין בנו כח להעמיד וכו' אף שיקח אחד מאוהביו עמו כדי שלא יסתתמו טענותיו אבל הוא על כל דבר שהיו שואלין אותו הלך אל אחוזת מרעהו ללמוד לו לטעון כך וכך וזה נגד הדין כי אפי' הקריצות יכול למנוע ממנו הבעל דין כנזכר בסמ"ע סי' י"ד ופעמי' כשהיו שואלין אותו דבר השיב שאינו יודע מה להשיב ופעמי' אמר שאינו חייב להשיב על כל דבר ששואלין אותו וזה ממש נגד הדין כנזכר בהרא"ש בתשובה סי' ק"ז דין ו' הביאו בסמ"ע סי' ט"ו בקיצור ואחר זה הביא הסילוק של האלמנה שגם בו כתב איזה כ"י ובשטרות אזלינן בתר לשון בני אדם ובלשון בני אדם מפורש איזה עטליכי וכן משמע בסמ"ע סי' מ"ב ס"ק ג' שאיזה פירושו עטליכי ומורגל זה הלשון כל עת ושעה בין הבריות והנה הנתבע עדיין עומד בשקרו ואמר שסך קרוב לששים כ"י קנה מן האלמנה ע"י החלטה והנה ראיתי שהנתבע הוחזק כפרן מאחרים שני פעמים חדא שטען שקנה כל הכ"י מהאלמנה ושנחלטו לה ס' כ"י או יותר ומשמעות ביאור הלשון איזה הכתוב בהחלטה הוא דבר פשוט שפירושי בל"א עטליכי ומה שכתב אחר זה בהחלטה כל הכ"י ה"פ בודאי שכל מה שהיה נמצא תחת ידי ועוד דהא הודה שח"י כ"י קנה ונתברר במעשה ב"ד שקרוב לחמשים כ"י מכר זולת מה שהחזיק תחת ידו וגבה וחזר וגבה קודם שמכר ע"כ הוי שני פעמים הוחזק כפרן ומעולם לא היה מתרץ לדיבוריה ועוד הא האמין על עצמו האלמנה שאמרה עטליכי כ"י הוחלטו לה ומכח כל אומדנות מוכיחות שראיתי כנ"ל והרבה יותר מהנה ומאחר שיש הרבה דעות בפוסקי' דדבר הידוע לשותפות אף שהוא מוחזק אינו נאמן אפי' בשבועה על טענתו אלא מפקי מיני' אפי' בלא ראיה ואף דאנן לא קי"ל הכי אבל מכח צירוף הני טעמי דלעיל פסקתי לו שיוציא את הכל מתחת ידו ויניח לעזבון המעות והכ"י והראיה שיש להביא על זה הלא המה גמרא דפרק הכותב דף צ"ד ור"ן שם דכל מילתא דיתמי כל היכי דאיתנייהו ברשותייהו איתנייהו וסמ"ע סימן קע"ט ורשב"ם ריש ב"ב דף ד' ד"ה הג"ה בפירוש ר"ח וכן פסק רי"ף שם ומרדכי ריש ב"מ ד"ה וכל דבר ובסמ"ע סי' מ"ב ס"ק ל"ב וסמ"ע סי' ק"ד ס"ק יו"ד ותו' פרק השותפין דף ו' ע"א ד"ה כל האומר וכו' ומכח צירוף כל הנ"ל פס פסקתי לו שיניח הכל לעזבון והנה אחר שפסקתי לו כל זה צווח הנתבע ואעפ"כ לא רצה לעשות שום פשרה מקדם ועל הדין היה מלעיג ודבר עלי סרה בכל הארץ אשר כף רגלו מגיע איך שפסקתי לו נגד הדין וצירף אצלו הרבה אוהביו וריעיו ומיודעיו והיה צדיק הראשון בריבו בעיניהם ועברו על שמוע בין אחיכם ומקצת מהם היו דלא גמיר ולא סביר ומקצת מהם סביר ולא גמיר ושפכו עלי סוללה וכל חד לפום חורפיה לא דק אלא בכיתנא דנפיץ ולא דייק והנה נזדמן אצלי איש מהימן שהלך לק"ק ורנקפורט וייחד פי הדיבור אל הגאון מ"ו מוהר"ר מנחם מענדיל נר"ו והנה יקבל הגאון אדוני מ"ו העתק מאותו תשובה שהשיב לי הגאון ומוביל כתבי ראה את הגוף עצמו והדברים ברורים כשמש אלא במה שאינו מסכים איני רוצה לפלפל עתה בזה כי בטלה דעתי הקלושה נגדו אלא שע"י צירוף כל טעמים הנ"ל רציתי לפסוק לו ככה כנ"ל אלא שכבר הורה זקן היושב בישיבה ועתה שרואה הנתבע שכלתה אליו הרעה ע"פ הדין החציף הנתבע פניו ככלב ואמר שלא הודה מעולם שלא קנה אלא ח"י כ"י ואמר לי בפומבי שזייפתי לו הטענות וכתבתי מה שלא הודה בפני והנה הנתבע הזה שהעיז כל כך נתברר לי שרב אחד התיר לו הדבר והכחיש אותי וכנ"ל כי אותו הרב היה יועץ שלו בתוך ביתו הרבה ימים וקיבל ממנו הנאה שוחד דברים וחנפי לעגי מעוג היינו אכילה ושתייה כיד המלך מלבד שכרו במעות ואמר לי אותו הרב שעל פי הדין מותר לו לבעל דין להכחיש הדיין כנזכר סימן נ"ג ואמרתי לו לאותו הרב שאותו שוחד אכילה ושתייה ושוחד דברים ועל שעבר על שמוע בין אחיכם עיורו את שתי עיניו ולא ראה כהוגן אחר עיקר טעם הדבר כי כל זה מיירי דווקא בשלא כתב עדיין הטענות כי יש לומר מילתא דלא רמיא עליה דאינש וכו' ושמא שכח הדבר אבל כשכל טענות והודאות כתובים כבר ח"ו לא תהא כזאת בישראל דאל"כ הותרה הרצועה לית דין ולית