חוט המשולש חלק א' פה

שבראשונים הוא מהר"ם מרוטונבורג ז"ל בתשובה הוא הובאו דבריו גם במרדכי והג"א בכתובות בפ' המדיר דבעוברת על שבועה לא בעו הסכמת חכמי הקהלות וכן כתב הרמ"א ז"ל והאחרונים ז"ל בפשיטות דהיכא שמהדין הוא לגרשה יכול לגרשה בע"כ ולא חיישי' לספיקא דהרא"ש ז"ל: סימן יג שאלה בענין אומר מותר איך קיי"ל לדינא והואיל ולא ראינו שום פוסק שיחוור דין זה על מכונו ראיתי להאריך בזה בעז"ה ואל אלקים אמת ינחני בדרך אמת: גרסי' בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח כו' לאו מאהבה ומיראה. ורבא אמר לך לא באומר מותר והקשו התוס' וז"ל ובריש הגולין (דף ז' ע"ב) דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם רבה גרסינן דעני אביי בתרי' א"נ גבי גלות טובא בשגגה כתיב ולכאורה לפי תירוץ הראשון שבתוס' דגרסי רבה לא מחלקי בין גלות לקרבן. אמנם כד מעיינת שפיר א"א לומר כן. חדא דקושיית התוס' בריש פ' הגולין מתינוק שנשבה כו' לא מתרצא בתי' זה (ועי' מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י דלא תקשי מתנוק שנשבה) וע"כ צריך לחלק בין גלות לקרבן כמ"ש התוס' בריש הגולין: ועוד הא אמרינן בפ"ב דמכות (דף ט' ע"א) דלמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב נמי לאו שוגג מקרי לענין גלות ופטור ואי לא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ נימא דכוותיה לגבי קרבן נמי פטור דלאו שוגג הוא תמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו השוגג השנוי ברוב התלמוד. סבור שהוא שומן ונמצא חלב סבור שהיא אשתו ונמצא אחותו (ועי' רש"י סנהדרין דף ס"ב ע"ב ד"ה שבשאר מצות. שבועות י"ט ריש ע"א ד"ה פרט למתעסק) ואפי' לרבא דס"ל סבור שהוא שומן ונמצא חלב הוי מתעסק (עי' שבת דף ע"ג ע"א רש"י ד"ה דסבר שומן) ואפ"ה חייב קרבן ודאי אפי' לרבא דחלבים ועריות כדתניא התם חומר בשאר מצות כו' שגג בלא מתכוין חייב וע"כ לא מתוקמא אלא בסבור שומן הוא ואכלו כמסקנת הגמ' שם (ודוחק גדול לומר דלתי' התוס' דגרסי רבה יפרש ברייתא דשגג בלא מתכוין כקושית התוס' דף ע"ג ד"ה אלא לאו ויפטר מתעסק גם בחלבים ועריות. ועוד הא מתעסק נמי שוגג מקרי ולא מפטר אלא מאשר חטא בה פרט למתעסק) ועוד בהא דקתני ביבמות (דף לג ע"ב) ובשעת כניסתן לחופה החליפו על כרחך היינו הוחלפו כדמסיק בגמ' וחייבים דקתני ע"כ היינו חטאת כדקתני להדיא בברייתא דר' חייא ואם כן על כרחך מוכח דמתעסק כי האי אפילו לרבא חייב: ועוד אי גרסי' רבה ולא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ רבא דלא כרבה ודלא כאביי. דלרבה פטור מקרבן משום דהוי קרוב למזיד כמו בגלות. ולאביי פטור מקרבן משום דהוי אנוס ואנוס ודאי פטור מקרבן (כדאיתא שבועות י"ח ע"א לא חדא לחייב דאכניסה אנוס הוא) ואם כן ע"כ רבא דמחייב אומר מותר בקרבן הוא דעת שלישי דסבר אומר מותר לאו אנוס ולא קרוב למזיד הוא אלא שוגג גמור הוא וחייב בקרבן. וזה דוחק. ועוד תקשי לרבא דס"ל אומר מותר שוגג גמור הוא וחייב בגלות היאך יפרש ברייתא דריש הגולין בשגגה פרט למזיד. בשלמא אביי לא פליג אאוקימתא דאומר מותר רק אלישנא דברייתא קא מתמה היאך קוראהו מזיד. וכדפירש"י ד"ה אנוס הוא ואיהו דשני לנפשי' כמ"ש התוס' (דף ט' ע"א ד"ה ורב חסדא) דאפי' אי אנוס הוא מ"מ קורהו מזיד כיון שיודע בטוב שהוא הורגו אבל לרבא אי ס"ל דאומר מותר שוגג גמור הוא ופטור מגלות איך יפרש הברייתא דבשגגה פרט למזיד (ודוחק גדול לומר דאיהו דחיק ומוקים נפשיה כקושיית התוס' ד"ה פשיטא): ולכאורה י"ל דלרבא ימעט פרט למזיד דברייתא כגון הזורק אבן לר"ה או סותר כותלו ביום כדאי' פ' המניח (דף לב ע"ב) דהוי שוגג קרוב למזיד וכמאן דמתני התם אליבא דרבא הא דריב"ח אסיפא א"נ י"ל אפי' לרב פפא משמיה דרבא דמתני ארישא י"ל דפטור ג"כ היכא דהוי קרוב למזיד אלא דס"ל להאי לשנא דאפי' נכנס ברשות לא הוי קרוב למזיד כקושיית התוס' ד"ה דלא סגי ואף שהתוס' (כ' בד"ה מיתבי) בסופו דלמאן דתני ארישא חייב קרוב למזיד מ"מ אין פירושם מוכרח די"ל כמ"ש והכי משמע מדשני התם רב פפא גופיה אליבא דלשנא קמא הב"ע באשפה העשוי להפנות בלילה. וכן הרמב"ם (פ"ו מה' רוצח הל' י"א) פסק כמאן דמתני ארישא ובהל' ז' ח' פסק בכל הנהו דהוי קרוב למזיד דפטור אבל מ"מ דוחק גדול לומר דרבא יהא דעת שלישי ויפרש הברייתא באוקימתא שלא הוזכרה בסוגיא כלל. ועוד דנראה דשוגג דומיא דסותר כותלו ביום חייב נמי, בקרבן אע"ג דהוי ליה לעיוני דהא בפ' אלו דברים (דף עב ע"ב) אר"י אשתו נדה בעל חייב אע"ג דהו"ל לשיולי' ואפי' סמוך לוסתה (ועי' תוס' שם דאפי' ידע שהוא סמוך לוסתה ובעל הנדה חייב בקרבן) ודוחק גדול לומר דרבא פליג אדר' יוחנן: מיהו הא ל"ק לי מדאביי דאמר אומר מותר אנוס הוא. א"כ גם מקרבן פטור אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן והכא מחייב אביי קרבן בעובד מאהבה ומיראה והיינו ע"כ באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה כדפרש"י (דף סא ע"ב ד"ה חייב וד' ס"ב ד"ה אלא לאו) וא"כ לכאורה קשה דאביי אדאביי (ולפמ"ש אי"ה לקמן