חוט המשולש חלק א' קי

ממש דהא להדיא כתב ריש הלכות גנבה הגונב ממון סתמא ולא כתב מחבירו משא"כ בריש הל' גזילה כ' הגוזל את חבירו ש"פ ובלי ספק שזהו דיוקא של הר"ן בחידושיו לסנהדרין (דף נ"ז) שהביא מעכ"ת. אלא שנראה דהרמב"ם לאו מקרא דראה ויתר וגו' יליף כמ"ש הר"ן שם דלמאן דיליף מהאי קרא דחוק לחלק בין גניבה לגזילה ועוד דמשמע דדעת הרמב"ם פ"ח מהל' נזקי ממון דס"ל דקרא דראה וגו' לא הוי קאי אלא בכה"ג שהיה רשות ביד דייני ישראל לעונשם ולמיגדר שיזהרו מגזל שהוא א' משבע מצות שב"נ נצטוו עליה והוא מוכרח לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דאמרינן בירושלמי בדיניהם קאי ארישא לפטור שור של ישראל שנגח וא"כ קשה לרבי עקיבא דהלכתא כוותיה בהא דאין באין בעקיפין אלא דיינינן ליה בדינינו או בדיניהם אם כן הא בדיניהם פטור לגמרי לשיטתו ובדינינו או דדרשינן לרעהו פטור לגמרי כמו בהקדש או דאיכא לחלק בין תם למועד דהא קיי"ל כר"ש בן מנסיא וכדמפרש רש"ל טעמא וא"כ אמאי משלם בתם נזק שלם וכדפריש הרמב"ם טעמא דקנסינן אכן דעת הרמב"ם נראה ברור דס"ל דלא מעטי' אלא ממאי דאשכחינן מיעוטא אבל על גניבה ליכא מיעוטא כלל דהך בעמיתו דכתיב בקרא דלא תגנובו לאו למעוטי עובד כוכבים אתי דהא דרשינן מיניה בתו"כ אין לי אלא איש באיש איש באשה מנין ת"ל בעמיתו והטעם נראה לשיטת הרמב"ם דמשמע לרז"ל דהך בעמיתו לא קאי אלא תגנובו דכתיב קודם האתנחתא אלא אהך דבתר האתנחתא וכדאשכחן בכמה דוכתי וגבי לא תכחשו דבתר האתנחתא כבר כתב בפ' ויקרא בעמיתו ודרשינן עלי' בתו"כ מה ת"ל עמיתו עמיתו ב' פעמים עמיתו פרט לגבוה עמיתו פרט לאחרים משו"ה דרשינן האי בעמיתו דפ' קדושים אאיש באשה הא חזינן דבש"ס עביד צריכותא בין עושקו לגזילו וא"כ בגבינה דחמיר דלא השוה כבוד עבד לכבוד רבו וכן התורה החמירה בגנב בתשלומי כפל וד' וה' לא אמעוט עובד כוכבים כלל מלאו דלא תגנובו ובאמת כל האחרונים לא נתעוררו לחלק בין גניבתו לגזילו וכן התוס' פרק הגוזל (דף קי"ג) למדו איסור גניבתו מאיסור גזילו אמנם לשיטת התוס' דר"פ איזהו נשך הנ"ל דלדידהו ליכא לאו בגניבתו וכו' ולאו דמשקלות אתי לטומן משקלותיו במלח ולחייב משעת עשיי' אבל הרמב"ם הרי כתב להדיא ריש הלכות גניבה דע"מ למיקט אסור משום שלא ירגיל עצמו בכך והיינו דרבנן וכן במשקלות כ' בהדיא בפ"ח דגניבה דעובר בלאו גמור גם השוקל לכותי דס"ל דהנך דרשי דר"פ איזהו נשך אסמכתא בעלמא נינהו ולאו דלא תגנובו ודמשקלות לא נפקי מפשטי' והא דמחייב תלמודא בסוגיא דהמקבל בכובש ש"ש משום לא תגזול לא מסוגיא זו היא וכדמפרשינן אלא מפשטי' דקרא בענינא דש"ש ויש לעשות סמוכים לזה לדברי הרמב"ם ואכמ"ל וצ"ל דס"ל להרמב"ם דלית הלכתא כברייתא דסנהדרין (דף נ"ז) אלא כסתמא דגמרא בפרק המקבל דנקט צריכותא וממילא לא אמעוט גניבה דחמיר וכדכתיבנא ואף לכאורה לפום הך סוגיא גם גזילה לא אמעוט לתנא דמתני' דפ' המקבל דהלכתא כוותיה יכילנא לשנויי על פי דברי הרש"א דלמסקנא תנא דידן יליף ש"ש אלא לא צייתינא ליה לרש"א למיפק מפשטא דסוגיא ויש לי דרך אמת בסוגיא זו ואכמ"ל וכ"כ המאור והמלחמות בפשיטות דתנא דידן לא יליף שכיר שכיר דלא כהרש"א ואכמ"ל בזה כי לדעתי גירסא אחרת היה לו להרמב"ם בסוגיא זו כי דבריו נפלאו מאד בענין גר תושב בפי"א דשכירות דין א' לפי גירסתנו וכ"ה בתוספתא להדיא דלא כהרמב"ם בגר תושב ועכ"פ זה ברור בכמה דקדוקים בלשון הרמב"ם בריש הלכות גזילה וריש הל' גניבה דבגניבתו איכא ל"ת גמור דלא תגנובו וגזילו אסור ג"כ ואין בדברי הרמב"ם הכרע גמור אי דאורייתא הוא מהנך דרשי דפ' הגוזל או מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו וכבר כתבתי דמסוגיא דפרק המקבל משמע לשיטת הרמב"ם דמאן דמפיק לגזילו מלאו איסורו מדרבנן הוא וכן משמעות לשונו בריש הלכות גזילה נראה דמדרבנן הוא דאסור ואם באנו לדייק מדבריו מצינו לדייק בכמה דוכתי דמה"ת הוא דאסור אבל הכרעה גמורה ליכא למידק ולמשמע מיניה דבריש הל' גניבה וכן בפ"ב דגניבה דריש מרעהו למעוטי תשלומי כפל אין ראיה דכבר כתבתי דגניבה וגזילה לאו בחדא מחתא מחתינהו להרמב"ם וכן הא דדריש בפ"ז מהלכות גזילה דין ז' מוכחש בעמיתו למעוטי מחומש איכא לאוקמי דקאי אגניבה דוקא וקצת יש לדייק כן מלשונו מדשינה לכתוב הנשבע לעובד כוכבים ולא כ' הגוזל את העובד כוכבים כמ"ש במאי דאסקינן דין זה לפניו ולאחריו ועכ"פ אין זה דוחק לאוקמי דקאי אגניבה לחוד דהא בלאו"ה לא קאי אכל הנך דנקט שם והא דמייתי דרשא דוחשב בפ"ז דגניבה כבר כתבתי דאיכא למימר דאסמכתא בעלמא הוא וכן לא מנה אותו במנין העשין ועמ"ש לקמן אי"ה דלהרמב"ם נמי הטעאה היתה אסורה משום חשש ח"ה או משום דהוי בכלל עושה עול מ"ד אגניבת דעת ומ"ש כת"ר מדלא מחלק בהטעאה בין איכא ח"ה לדליכא לדידי הטעאה וגזילה תרי מילי נינהו דבגזילה ועושק היה חיוב חזרה משא"כ בהטעאה כמש"ל אין מכאן ראיה דבהטעאה מעולם לא נפיק מכלל ח"ה דהא גבי טעות נמי מצריך בפי"א דגזילה שיאמר על חשבונך אני סומך ואם לא אמר היה למיחש לח"ה וא"כ היכא דהיה מטעהו בעצמו ודאי לא נפיק מחשש ח"ה. ומ"ש כת"ר מדלא מחלק בין היכא דאיכא ח"ה לדליכא בגזילו ועושקו לא הבנתי דהא הדר מפרש דגזל הוי כעין ויגזול את החנית ובכה"ג ודאי איכא ח"ה וכן בעושקו מפרש דהיינו שתובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה ובכה"ג ודאי הוי ח"ה גמור ולכאורה הראיה יותר מכרעת דעת הרמב"ם היא מדהביא בענין אונאה בפי"ג דמכירה דין ז' מיעוטא דאיש את אחיו ומוכח מדבריו דגזילו אסור מן התורה וכדמסיק מינה תלמודא בריש פ"ב דבכורות אבל באמת דברי הרמב"ם קשים מדידיה אדידיה דהא בפ"א דזכי' דין י"ד סבר דקניית עובד כוכבים הי' בין במשיכה בין בדמים וא"כ ע"כ דדריש לעמיתך לענין קנין וכמ"ש