חוט המשולש חלק א' קו

שמפקיע החוב וזוכה מ"מ זה לא מיקרי אינו חייב לו דבאמת חייב לו קרינן ביה וזהו מ"ש התוס' כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו אלמא דחייב לו מיקרי אע"ג דלשיטתם יכול לכפור והיינו משום דכל זמן שעדיין לא הפקיעו חייב לו קרינן ביה וכשמפקיע זוכה במה שבידו וכיון שכן אם ישבע שאינו חייב לו הרי נשבע על שקר. וזה ברור לדעת התוס' ולשיטתם: ואמנם לשיטת הסוברים דיש בהפקעת הלוואה איסור דרבנן משום ח"ה היכא דידע הכותי בכפירתו. והך דעדות ישראל לעובד כוכבים מיירי שאינו מודה לדברי העד וכמש"ל ולדבריהם אתי שפיר בפשיטות הא דתרי לא הוו משמתין להו ולא חשבינן להו הפסד היינו כיון דיודעין האמת שהוא לוה מן העובד כוכבים א"כ דין הוא שישלם לו דאסור לכפור לו משום ח"ה וכיון דבי תרי נינהו ומהימני ושפיר עבדי דמסהדי אבל היכא דליכא ח"ה כגון שמת העובד כוכבים ומצי למיטען פרעתי לו בחייו אה"נ דאפי' בי תרי לא מצי מסהדי אפי' יודעים להעיד שעדיין לא פרע ואי מסהדי חייבים לשלם כדין מוסר דזה מיקרי הפסד. אבל באמת אי אפשר לומר כן דסתמא קאמר אבל בי תרי לא ומשמע דבכל ענין מצי לאסהודי אפי' היכא דליכא ח"ה בכפירתו ואי לא כן הוי ליה להש"ס לפרושי טעמא משום דבדין חייב לשלם וה"ל לחלק דהיכא דליכא ח"ה לא מצי מסהדי וחייבין נמי לשלם אי מסהדי. ולא הוי מישתמיט שום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים לבאר דהיכא דליכא ח"ה בכפירתו אסור להעיד אפי' לבי תרי וחייבים נמי לשלם אי מעידים. ועיין בש"ך סי' כ"ח שכ' בשם יש"ש דהיכא דאין העובד כוכבים יודע כלל מהחוב אפי' הוא מודה לדברי העד היו משמתין ליה יע"ש דמשמע להדיא דשמותי הוא דמשמתינן ליה אבל שלומי לא בעי ובי תרי שמותי נמי לא משמתינן להו והיינו ע"כ מהאי טעמא שכתבו התוס' דאין זה הפסד. ועוד אפי' להנך פוסקים אין כאן איסור משום ממון שהוא נוטל דבכה"ג רחמנא שריא. וקרינן ביה ראה וכו' והכפירה הוא האיסור מפני ח"ה ואלו עבדיה לאיסוריה וכבר כפר ליה לעובד כוכבים תו אין עליו חיוב תשלומין ואיסורא דעבד עבד וא"כ בכה"ג היכא דכבר כפר ליה נימא דתו לא מצי מסהדי דהרי מפסידין לו ממון שאינו חייב שוב לשלם לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ובאמת פשט הסוגיא משמע דבכה"ג מיירי דכבר כפר ליה לעובד כוכבים בפני הערכאות ואזיל איהו ואסהיד שהאמת אתו וכן נראה מלשון הרא"ש שמפרש כן וכיון דאפי' בכה"ג מצי בי תרי לאסהודי ע"כ צ"ל לכו"ע כסברת התוס' דאין זה הפסד כיון שאינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו והאמת שסברת התוס' היא נכונה וברורה והיא היא סברת הרשב"א לענין הך דמוכס עובד כוכבים לגבי נדרים ולא עוד אלא אפי' לדעת הראב"ד דמפרש הך דרב אשי גם אנודרין נראה לי דסבר שפיר כסברת התוס' והך דמוכס עובד כוכבים טעמא אחרינא אית ביה וכמו שיתבאר אי"ה: הנה הרמב"ם כ' בפ"ה מהל' גזילה גבי הך דאין פורטין לא מתיבת המוכסין של כותים דבמוכס שהוא כותי אנס אפי' מוכס שיש לו קצבה אין פורטין ופי' שם הה"מ דמפרש להך דרב אשי דקאי נמי אמתניתין דאין פורטין דמקשינן עלה והאמר שמואל וכו' וטעמא משום דסתם כותי אנס לוקח יותר מן הקצוב יע"ש. והנה יש לתמוה ע"ז לכאורה אי מה"ט הוא דאין פורטין מתיבתו משום דבסתמא לוקח יותר מן הקצוב. א"כ מאי איריא מוכס כותי אפי' מוכס ישראל נמי דהא הרמב"ם פסק (בה' עדות פ"י) דסתם מוכסין בימים הקדמונים היו פסולין לעדות והיינו טעמא משום דסתמא לוקחין יותר מכדי קצבתן וכמ"ש הב"י בחו"מ סי' ל"ד יע"ש. איברא דלפי מ"ש הסמ"ע שם לפרש מוכסין דהתם לא הוי קשה מידי. אמנם באמת אין נראה כלל לפרש כן. מדכתב הרמב"ם הטעם שסתמן לוקחין יותר מכדי קצבתן אלמא דמיירי במוכס של דבר קצוב וכמו שפי' הב"י וא"כ קשיא מאי איריא מוכס כותי אפי' מוכס ישראל נמי מיהו אדרב אשי לא קשיא למה ליה לאוקמי מתני' במוכס עובד כוכבים לוקמי אפי' במוכס ישראל דיש לומר משום דבסנהדרין שם לא חשיב נמי במתני' מוכסין בהדי פסולי עדות ובברייתא הוא דקתני הוסיפו עליהם המוכסין וכו'. ואמרינן עלה מעיקרא הוו סברי מאי דקיץ להו שקלי וכו' יע"ש דמשמע להדיא דבזמן המשנה לא היו מחזיקים למוכס ישראל בסתמא ללוקח יותר מן הקצוב עד לאח"ז דחזו להו כן ופסלום לעדות וכיון שכן אתי שפיר דלא מתוקמא מתני' במוכס ישראל דבזמן המשנה עדיין סתם מוכס היה כשר לעדות [ועוד יש לפרש משום דבמתניתין קתני נמי ולא מכיס הגבאין. וסתם גבאי ישראל כשר הוי] ולא מחזקינן ליה בלוקח יותר מכדי הקצבה עד לאח"ז דהוסיפו עליהם וכו. דמחזקינן להו בהכי מיהו מ"מ דברי הרמב"ם גופיה קשיא אהדדי לפי מה שפסק לענין עדות דסתם מוכסין פסול לעדות משום דחזקתן ליקח יותר וכו' לא ה"ל למפסק הכא לענין הך דאין פורטין דדוקא במוכס כותי. הא אפי' במוכס ישראל נמי: ומיהו אחר העיון בלשון הרמב"ם שם יראה דלא קשה מידי דכ' שם וז"ל בד"א שהמוכס כותי וכו' אבל מוכס שפסקו השר שיקח שליש וכו' והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה לשר ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר השר אינו בחזקת גזלן עכ"ל ונראה דמ"ש ואינו מוסיף כלום וכו' לאו אנודע קאי דבעינן שיהא נודע שאינו מוסיף כלום. דאם כן מאי איריא ישראל אפי' כותי נמי כיון דנודע דאינו מוסיף כלום על מה שגזר השר אמאי הוי בחזקת גזל מה שבתיבתו אלא נראה דה"פ דנודע על אדם זה שהוא נאמן ומסתמא אינו מוסיף כלום וכו' כיון שידוע הוא לאדם נאמן שאינו חשוד על הגזילה לא מחזקינן לו במוסיף על הקצבה. וזהו החילוק בין כותי לישראל דסתם ישראלים בחזקת כשרים ואינן גזלנין מיהו משום דאומנות זו דמכס של כותים אנסין אומנות לסטין וגזלנין היתה כיון