חכמת שלמה על גיטין סו.

גמ' אף גט ישנו לאחר מיתה כו'. נ"ב יש מקשים מה השיב התרצן יותר ממה שהקשה המקשן הלא גם המקשן ידע שאין גט לאחר מיתה ונראה שרבי אבהו הקשה מאחר שבאת לדמות מתנה לגט הלא מתנה אינה שוה לגט אפילו במה דמסתבר לדמות דמתנה היכא שאמר השכ"מ בחיים כתבו ותנו אז נותנין אפילו אחר מיתה אם כן גט שכיב מרע נמי כשאמר כתבו או תנו יתנו אפילו לאחר מיתה וזהו ליתא בודאי אלמא דלא דמי גט למתנה ומשני הכי השתא בשלמא מתנה אפילו אם מצוה להדיא שיתנו לאחר מיתה נותנין וגבי גט היכא שאומר שיתנו לאחר מיתה פשיטא שאין כותבין ונותנין וזהו מן הסברא שהכל יודעים ומשום הכי ליכא לדמויי גט למתנה בכי האי גוונא ודו"ק. רש"י בד"ה דאמר רב הונא בפרק מי שאחזו. נ"ב פירוש רצה לומר שזו אינו מדברי רב הונא כלל ואע"פ דבפרק מי שאחזו איתא נמי להא מכל מקום סבר רש"י דזו אינו אלא מדברי התלמוד דאל"כ הל"ל נמי ומתנתו כגיטו ומדאמר ומה גיטו משמע דתלמודא הוא דדייק הכי ודו"ק ואפשר דקשה נמי מה בא רב הונא להשמיע לנו דהא פשיטא דמתנת שכיב מרע בכולה או מצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין אלא תלמודא הוא דדייק הכי מדברי רב הונא שכך הוא פסק הלכה אכן התוס' ס"ל שמדברי רב הונא הוא ומתרצין נמי מה שבא להשמיע לנו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה במקצת כו' מחמת מיתה הואיל כו'. רב אין כאן הוכחה שמצוה מחמת מיתה ושמא כמתנת בריא הוא לאפוקי בכולה מדלא שייר לעצמו בודאי מחמת מיתה הוא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה כדי כו' יש לו דין שכיב מרע כו'. רב נ"ל מצוה מחמת מיתה: