חכמת שלמה על בבא מציעא קד.

רש"י בד"ה שכך הוא כותב לו תשלומין דאית לך עלי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה היה דורש לשון הדיוט כו' נ"ב ומ"מ אינו דומה ממש לתקנתא דרבנן דנוהג לעולם אפי' במקום שאין כותבין לגמרי אבל הני לשונות דוקא באתרא דנהגו למיכתב אמרינן דהוי כתקנתא דרבנן ואפי' לא כתבו דינא הכי אבל במקומות שלא נהגו או שבטל המנהג פסקינן ג"כ הדין וכ"כ נמי מהרר"י קארו בטח"מ ע"ש (עיין במהרש"א):

בד"ה ה"ג כו' ודלא כרב א' שהורה כו' נ"ב כן הוא בתוס' מדוייקין ויש שהגיה כרב אחא והוא רב אחא גאון:

בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו כו' נ"ב פי' דהתוס' סוברים דהכי פי' הא דריב"ק המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו וכך ה"ה מוחלט לעולם אלא שר"י בר קרחה בא להוכיח דין הזה מלשון הדיוט שנהגו לכתוב תשלומין דאית לך כו' ואם היה רשות להשכין יותר מחובו לא היו יכולין לכתוב כך כמו שפרש"י נמצא שיגבה שלא כדין ועיקר תקנת הכתיבה שנהגו לכתוב הוא בעבור גרעון לפי המסקנא וא"כ שפיר הקשו התוס' דהא קודם הכתיבה לא היה משלם הגרעון ואע"פ כן היה אסור להשכין יותר מחובו אף שיפסיד המלוה בגרעון מ"מ דינא הכי שלא ישכין יותר מחובו ויקבל ההפסד אבל אחר שהתחילו לכתוב אפי' לא כתבו כאלו נכתב דמי ודו"ק (עי' במהרש"א):