חדושי הלכות על יבמות צב:

בא"ד אבל חכ"א אין ממזר מיבמה אבל לצאת תצא כו' עכ"ל והא דמשמע ליה בסוגיא דגיטין ובשמעתין דרב המנונא דאסר בזנות ליבמה אית ליה דהוי נמי ממזר ולא נימא דאע"ג דתצא מיבמה מ"מ לא הוי ממזר וכההיא דירושלמי י"ל דכיון דאסר רב המנונא בזנות ליבמה איכא למגזר בהיא גופה לאוסרה איבם דשמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא מחזיר חלוצתו ולכך יש בה כל הדרכים כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל הירושלמי אית ליה לישנא קמא דרב גידל דלא אסר לה בזנות ליבמה דהשתא ליכא למגזר בה שמא יאמרו חלץ כו' כמ"ש התוס' בסמוך ואין בה כל הדרכים וסבירא ליה לירושלמי דמיהת מטעם אחלופי תצא בניסת אבל לעשותו ממזר אין להחמיר כולי האי מטעם אחלופי כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בד"ה נותן לה שני גט כו' ור"ח פסק כה"ג דאפילו נתקדשה תצא מן המקדש כו' עכ"ל והיינו דוקא בנתקדשה במזיד אבל נתקדשה בשוגג ובעד אחד לא תצא מן המקדש דהא לא גרעה מא"א שנתקדשה בע"א בשוגג דמותרת נמי למקדש אם מת הבעל כך נראה מדברי הנ"י ועוד נראה לחלק דבא"א כיון דלא עבדה איסורא בנתקדשה ואינה צריכה גט ממנו אין סברא לקונסה דתצא מן המקדש אם מת הבעל אבל ביבמה אע"ג דנתקדשה לא עבדה איסורא מ"מ כיון דצריכה גט ממנו מספיקא לשמואל קנסוה דתצא מן המקדש ואסורה לו: