חדושי הלכות על שבועות כו:

גמרא תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת כו' לכאורה לא הוה הוצרך לאוקמא הרישא בהכי אלא ולא שגמר בלבו שלא הוציא כלל בשפתיו וכמלתיה דשמואל דהכי הוה מפרש לה מעיקרא כדאמר הא גופה קשיא ויש לומר כיון דגמר בלבו דסיפא ע"כ לאו ממש הוא אלא שגמר בלבו להוציא זה והוציא דבר אחר ע"כ דולא בלב דרישא בכה"ג מיירי שהוציא ולא הוציא מה שגמר בלבו וק"ל:

תוס' בד"ה ואי דלא ידע כו' בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא ליה לקמן כו' עכ"ל ר"ל לפי תירוצם שהמקשה ידע דשגגת קרבן הוי שגגה בשבועת עדות אלא דס"ד בשבועת ביטוי דשגגת קרבן לא שמה שגגה דבעינן שגגה מעלייתא דהיינו אונס דהשתא עיקר מלת שגגה ע"כ הכי משמע תקשי להו לקמן בשבועת עדות מנלן דאנוס פטור כיון דליכא מיעוטא כי הכא אבל בלאו האי תירוצא אדרבה איכא למימר דאנוס לאו היינו שגגה מעלייתא והיינו טעמא התם דאנוס פטור דבעינן שגגה דומיא דמזיד אבל הכא צריך קרא לפטור אנוס דשגגה אפי' כל דהו משמע מדכתיב ונעלם והכי אמרינן בהדיא לקמן בפרק שבועת העדות סד"א הכא דלא כתיב ונעלם בעינן שוגג דומיא דמזיד כו' ובזה יתיישב לך מה שתמה אבן ל"ב כאן בדברי התוס' ע"ש ודו"ק:

בד"ה אפי' תימא כו' אלא לאשמועינן היכן אשכחן שגגת ביטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי כו' עכ"ל דר"ל משום דבכל התורה שגגת לאו נמי שגגה היא אשמועינן בשגגה דבשבועת ביטוי דלאו שגגה היא אלא אונס ולא מקרי שגגה אלא בשגגת קרבן והיינו נמי דדחיק לאשכוחי בשמעתין כדקאמר אי דלא ידע אנוס הוא משא"כ בכל התורה דעיקר שגגה היא בלא ידע ואין מקום לתמיהת אבן ל"ב בזה ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה גמר בלבו כו' אבל הכא סתם פת הוי דחטין עכ"ל היינו לתירוצם בתרא ולתירוצם קמא ודאי דלק"מ מהך דנזיר דאיירי נמי בע"ה דלא מהימנינן ליה במאי דגמר בלבו אהא נזיר אי לאו דנזיר עובר לפניו [א] וק"ל:

בד"ה משום דהוי תרומה כו' ואע"ג דתרומה חול כו' ולא ילפינן מקדשים מכל מקום כו' עכ"ל דהך סברא דחולין מקדשים לא גמרי כולי עלמא אית להו וליכא מאן דפליג בה אלא למ"ד דב' כתובין אין מלמדין לא הוה צריך לשנויי הכי ועי"ל דלמ"ד ב' כתובים אין מלמדין מצינו למימר דתרומה הוה חול וגמרינן שפיר חול ממש מינה אי לאו ב' כתובים וק"ל: